מכיר את מקומו / רפי זברגר

שבת יג ע''א
 

הקדמה

למדנו במשנה בדף י''א.
ולא יקרא לאור הנר, באמת אמרו: החזן רואה היכן תינוקות קוראין, אבל הוא לא יקרא.
אסור לקרוא לאור הנר (שמן) שמא יטה את הפתילה כדי לקרבה אל השמן, ואז יעבור על איסור הבערה (רש''י).
בכל אופן פסקה המשנה כי למלמד תינוקות (לפי פירוש שני של רש''י למילה "חזן") מותר להציץ בספריהם של תלמידיו (תינוקות של בית רבן) בראשי הפרקים שהם קוראים פרשת שבוע, כיוון שזו אינה אלא ''הצצה'', ולכן אין חשש שמא יטה את הנר. בכל אופן מסיימת המשנה וקובעת כי גם לחזן אסור לקרוא ממש לאור הנר שמא יטה את הפתילה.
כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה.
דין דומה לגזירה של איסור קריאה לאור הנר, הוא גם גזירת חכמים האוסרת לזב לאכול עם אשתו הזבה באותו שולחן, שמא יבואו לידי ביאה האסורה מן התורה. רש''י מוסיף, כי כל שכן שאסור לטהור לאכול עם אשתו הזבה, שכן במקרה זה החשש לביאה גדול יותר. 

הנושא

הגמרא מצטטת ברייתא בנושא הגזירה של אכילת זב טמא עם אשתו זבה:

תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: בוא וראה עד היכן פרצה טהרה בישראל, שלא שנינו לא יאכל הטהור עם הטמאה, אלא: לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה.

רבי שמעון בן אלעזר מלמד זכות על עם ישראל השומר על טהרתו, עד כדי כך שישנם אנשים האוכלין חולין בטהרה, למרות שהאיסור לאכול בטהרה הוא רק על תרומה וקודשים.
רבי שמעון מוכיח זאת מלשון משנתנו בקטע שנזכר בהקדמה. המשנה דברה על איסור לזב לאכול עם זבה באותו שולחן, ולא כתבה המשנה לאסור אכילת טהור עם טמאה, שכן במצבים כאלו (אכילת חולין בטהרה) נזהרו גם בלי גזירת חכמים, ומכאן שאמנם היו כאלו ששמרו לאכול חולין רק בטהרה.

כיוצא בו: לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ, שמא ירגילנו אצלו.

הברייתא ממשיכה בעוד גזירה של חכמים, לאסור לזב ''פרוש'' (השומר על דיני טהרה) לאכול עם זב עם הארץ (שאינו מקפיד על אכילה בטהרה), מחשש שמא יתרגל הזב הפרוש להיות בחברתו של אותו זב עם הארץ.

וכי מרגילו אצלו מאי הוי?

מיד שואלת הגמרא, וכי מה הבעיה בהרגל זה? מה החשש לחברות של זב פרוש עם זב עם הארץ?

אלא אימא שמא יאכילנו דברים טמאין.

מתקנת הגמרא ואומרת כי החשש הוא שמא יאכיל זב עם הארץ את הזב הפרוש מאכלים טמאים.

אטו זב פרוש לאו דברים טמאין אכיל?

וגם על כך שואלת מיד הגמרא, וכי מה הבעיה בכך, הרי ממילא, כל מה שהזב נוגע בו הוא נטמא (טומאת זב).

אמר אביי: גזירה שמא יאכילנו דברים שאינן מתוקנין.

לכן מסביר אביי באופן שונה את גזירת חכמים – חוששים שמא זב עם הארץ יאכיל את הזב הפרוש מאכלים אסורים, כמו פירות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות.
ורבא אמר: רוב עמי הארץ מעשרין הן, אלא שמא יהא רגיל אצלו ויאכילנו דברים טמאין בימי טהרתו. 

רבא חולק וסובר כי אין לחשוש בחשש של אביי, כיוון שרוב עמי הארץ מעשרים, ואין חוששים למיעוט שאינו מעשר. לכן מסביר רבא באופן שונה את טעם גזירת האיסור, מחשש שמא הם ''ייהפכו לחברים'', ואז גם ייפגשו כשהזב הפרוש יהיה טהור, ואז יאכילנו מאכלים טמאים האסורים לפרוש (אוכל רק בטהרה).

ננסה להבין את סברתו של אביי לגבי זב הפרוש:

• מצד אחד הוא חושש שבימי טומאתו יאכילנו זב עם הארץ מאכלים שאינם מעושרים, למרות שרוב עמי הארץ מעשרין ורק מיעוט אינם מעשרים.
• מצד שני הוא ''בטוח בעצמו'', ולמרות שהוא מתחבר לזב עם הארץ בימי טומאתו, אין הוא חושש כדעתו של רבא, לכך שגם בימי טהרתו ימשיך להיות חבר שלו, ולכן אין חשש שמא יאכילנו דברים טמאים בימי טהרתו.  

מהו המסר?

ניתן לכנות את הפרוש לדעת אביי - אדם המכיר ויודע את מקומו.  
מצד אחד הוא חושש למיעוט ולכן לא אוכל בימי טומאתו ביחד עם זב עם הארץ (יאכילנו פירות טבל), ומצד שני הוא ממש בטוח שכאשר ייטהר מזובו, הוא ''ינתק מגע'' מהזב עם הארץ, וימשיך לשמור את טהרתו כמו שנהג לפני טומאתו.

אדם ''רציני'' שאינו מסתפק במועט, וגם ''לקח על עצמו'' לשמור חולין בטהרה, הוא אדם השואף לגדולות. הוא אינו "מסתפק" במה שמותר לו, אלא מוסיף לעצמו גדרים וסייגים שאינם מחויבים לפי דין.
אדם כזה לפי דעת אביי, חושש גם לחששות רחוקים (מיעוט עמי הארץ שאינם מעשרים), אך מצד שני הוא מכיר את עצמו, ויודע גם ''לנתק מגע'' מאנשים שהיה אתם בקשר, אם יש חשש שהמשך הקשר יגרום לו לתקלות בעתיד.
אדם כזה הינו ''דמות לחיקוי'' בנוגע ל''בריאות נפשית''. הוא מחליט ונוהג לפי הכללים אשר טווה לעצמו, ולכן אינו חושש להחמיר כאשר צריך, אך מצד שני, לא חושש גם מדברים זמניים, מכיוון שהוא ''יודע לחתוך'' כשצריך.
שנזכה לטעת את דרכנו במקומות נכונים וראויים, וגם לשמור על מקומנו זה לאורך חיינו.

לע''נ הקצין הגיבור מעוז רקנטי הי''ד שנפל בשבת קודש כ''ט אייר תשפ''ו 

לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב.
ולע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה חיים ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]