טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

עז בת שנתה ודאי לכהן, מיכן ולהלן ספק – גיל המלטה בבהמות 
  

"מתניתין: הלוקח בהמה מן העובד כוכבים, ואינו יודע אם ביכרה אם לא ביכרה, רבי ישמעאל אומר: עז בת שנתה ודאי לכהן, מכאן ואילך ספק, רחל בת שתים ודאי לכהן, מכאן ואילך ספק, פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן, מכאן ואילך ספק" (בכורות, יט ע"ב).

פירוש: משנה הלוקח (הקונה) בהמה מן הגוי, ואינו יודע אם ביכרה, כלומר, אם כבר ילדה ונפטרה מן הבכורה, או אם לא ביכרה, ומשבאה לרשותו ילדה זכר. רבי ישמעאל אומר: אם היתה עז זו בת שנתה (בתוך שנתה הראשונה) כשילדה אצלו הולד ודאי לכהן, שוודאי לא ילדה קודם לכן. מכאן ואילך, אם ילדה בגיל מבוגר יותר הרי זה ספק. אם קנה רחל וילדה אצלו אפילו בת שתים (בשנתה השניה) הולד ודאי לכהן, מכאן ואילך ספק. פרה וחמור עד בנות שלש ודאי לכהן, מכאן ואילך ספק (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: פול הגינה (בקיית הגינה)  שם באנגלית: Broad bean, Fava bean  שם מדעי: Vicia faba

שמות בשפות אחרות: ערבית - פוּל


נושא מרכזי: גיל ההמלטה בבהמות
 

מהמשנה וממהלך הסוגיה משתמע שקיימים שני סוגי מועדים המשפיעים על קביעת בכורת הבהמה. סוג אחד, המוצג על ידי רבי ישמעאל, מבוסס על מועדי ההמלטות הגלויות והנפוצות של ולד חי (עז בת שנתה, רחל בת שנתיים וכו'). למשל לגבי עז ורחל מפרש רבינו גרשום: "אם עז בת שנתה לקח וילדה בסוף שנתה. ודאי לכהן. דבכור הוא דבתוך שנתה לא ילדה קודם השתא. מיכן ואילך. אם קנאה יתירה מבת שנה וילדה. ספק. הוא אם ילדה קודם אי לא וספק הוי בכור וירעה ויאכל במומו. וכן רחל בת שתים ודאי לכהן. דקודם אינה יולדת".
 

הסוג השני מוקדם יותר ועולה מדברי רבי עקיבא, המרחיב את מושג ההתעברות גם למועדים נסתרים שהסתיימו בהפלה: "אמר לו רבי עקיבא: אילו בוולד בלבד הבהמה נפטרת כדבריך, אלא אמרו סימן הוולד בבהמה דקה טינוף, ובגסה שיליא וכו'". הטינוף או השליה אינם רק נתונים פיזיולוגיים, אלא הם מהווים ראיה ביולוגית לכך שהרחם כבר נפתח בהתעברות קודמת, המתרחשת לעיתים קרובות בגיל צעיר מהמצופה או המקובל(1). דברי רבי ישמעאל, שהתעלמו מאפשרות ההתעברות בתוך השנה הראשונה לחיי הבהמה עוררו את שאלת הגמרא: "מכאן ואילך אמאי ספק? (כלומר לאחר שנה) הלך אחר רוב בהמות, ורוב בהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתן נינהו'".
 

מבין השיטין מתקבל הרושם שהמועדים בהם נקב רבי ישמעאל הם "מלכתחילה" ומוסכמים על הכול ואילו מועדי ה"טינוף" הם מועדים של "בדיעבד" שקיומם נתון למחלוקת. בהמשך הסוגיה אנו מוצאים ניסיונות להסביר את מחלוקת רבי ישמעאל ורבי יהושע (שעמדתו קרובה לרבי עקיבא): "במאי קמיפלגי רבי ישמעאל ורבי יהושע? לימא בטינוף פוטר קמיפלגי, רבי ישמעאל סבר: טינוף אינו פוטר, ורבי יהושע סבר: טינוף פוטר, אי דחזינן דטינוף דכולי עלמא לא פליגי דטינוף פוטר, והכא בחוששין לטינוף קא מיפלגי, רבי ישמעאל סבר: אין חוששין לטינוף, ורבי יהושע סבר: חוששין לטינוף. ולא חייש? והאמר רבא: מחוורתא רבי ישמעאל כרבי מאיר סבירא ליה, דחייש למיעוט! כי חייש לחומרא, לקולא לא חייש". לסיכום: עומדים לפנינו שני מועדים להתעברות שהראשון (המוקדם) בהם מסתיים ב"טינוף" (הפלה) והשני המאוחר יותר מסתיים בלידת ולד חיוני.
 

מסקנה נוספת שניתן להסיק ממהלך הסוגיה היא שבהמות הבית שונות זו מזו בגיל ההמלטה המועדף ואולי גם האפשרי. בעז הגיל הוא שנה, בכבשה (רחל) שנתיים, בפרה שלוש שנים ובחמור שלוש או לדעת רבי יוסי ברבי יהודה ארבע שנים. לפני שנפנה לבדוק האם נתונים אלו מתאימים לידוע לנו גם בימינו נקדים שהשוואה מסוג זה בעייתית. בהמות הבית היו נתונות לסלקציה שעשוייה הייתה לשנות חלק מתכונותיהן. תוצאות סלקציה באות לידי ביטוי בעובדה שכל אחד מהמינים כולל מספר גזעים גדול השונים מאד זה מזה במגוון מאפיינים ובכלל זה גם מועד ההמלטה הראשונה. יתר על כן, עולה השאלה לאיזה מבין הגזעים עלינו להשוות את האמור בספרות חז"ל?
 

סקירת הספרות הווטרינרית מלמדת שיש להתייחס לשני מועדים. המועד הראשון הוא גיל ההתבגרות (Puberty) של הבהמה. החל מגיל זה מתחיל הביוץ והבהמה מסוגלת להתעבר. המועד השני הוא הגיל שממנו והלאה נהוג לעבר את הבהמות. התעברות מוקדמת יותר כרוכה בסיכון גבוה להפלה ונזק לאם. ייתכן ששני מועדים אלו מקבילים למועדים המשתמעים מהסוגיה. ה"טינוף" המוקדם נובע מהתעברות מוקדמת המגדילה את הסיכוי להפלה. התופעה ידועה ונקראת ספיגת עובר המתבטאת בשלבים מתקדמים של ההריון גם בדימומים חזקים. כאמור, הגיל המומלץ להתעברות שונה בין הבהמות ואציג אותו בעזרת הטבלה שנערכה בעזרת AI.

אציג כמה הערות בהתייחס לערכים המופיעים בטבלה:
 

למרות היעדר התאמה מוחלטת של לוחות הזמנים ניתן לגלות שבאופן כללי המגמה דומה. גיל ההרבעה המומלץ של הצאן מוקדם לגיל הפרה ואילו גיל האתון המאוחר ביותר. כאמור, ייתכן וההבדלים נובעים מהתייחסות לגזעים שונים.
 

בניגוד לדברי רבי ישמעאל הטבלה מצביעה לכאורה על זהות בין העז והרחל אך לאמיתו של דבר קיים הבדל בין שני המינים. עזים מגיעות לבגרות מינית מוקדם מאוד, לרוב בין גיל 5 ל-8 חודשים (בתנאי תזונה טובים אף בגיל 4 חודשים). מאחר שמשך ההיריון של העז הוא כ-5 חודשים (150 יום), עז שהתעברה בגיל 7 חודשים תמליט בדיוק בגיל שנה (12 חודשים). נתון זה מתיישב באופן מושלם עם קביעת רבי ישמעאל ("עז בת שנתה ודאי לכהן"). כבשים מגיעות לבגרות מינית מעט מאוחר יותר מהעזים, בדרך כלל בין גיל 6 ל-10 חודשים, ומשך הריונן דומה (כ-5 חודשים). תיאורטית, גם כבשה יכולה להמליט בגיל 11–15 חודשים (בתוך שנתה הראשונה) אך למעשה מחקרים חקלאיים מצביעים על כך שכבשים מושפעות באופן קיצוני מעונתיות ומזמינות מזון. בעולם העתיק, ללא תאורה מלאכותית ותוספי תזונה, כבשה שנולדה באביב לא הייתה מגיעה למשקל הגוף הקריטי הנדרש להתעברות (כ-60% ממשקל בוגר) לפני סוף עונת הרבייה הראשונה שלה. כתוצאה מכך, היא נאלצה להמתין לעונת המזון והרבייה של השנה הבאה, ולכן המליטה בפועל רק במהלך שנתה השנייה (בגיל שנתיים).
 

רבי ישמעאל קובע כי פרה חייבת מספק רק בגיל שלוש ("פרה בת שלוש שנים"). אמנם פרה מודרנית יכולה להמליט לראשונה כבר בגיל שנתיים (24 חודשים). אך גזעי הבקר המקומיים שהיו נפוצים בארץ ישראל ובמזרח התיכון בעת העתיקה (מטיפוס Bos indicus או בקר הבלדי) מתאפיינים בבגרות מינית מאוחרת משמעותית, המתרחשת לרוב רק בין גיל 18 ל-24 חודשים. כאשר מוסיפים לתהליך זה תנאי תזונה דלים המעכבים את גדילת השלד, לצד 9 חודשי היריון, הרי שההמלטה הראשונה של הפרה בעולם העתיק התרחשה בסביבות גיל שלוש כפי שהגדיר רבי ישמעאל.
 

משך ההיריון הארוך של האתון (כ-12 חודשים - ארוך משמעותית מפרה וצאן) יחד עם בגרות מינית מאוחרת (18–30 חודשים) מסבירים היטב מדוע חז"ל נקבו בגיל המלטה מאוחר מאוד (שלוש או ארבע שנים). בעולם העתיק, אתון לא הורבעה לפני גיל שנתיים-שלוש כדי לא לפגוע בהתפתחותה כחיית משא, ולכן המלטה ראשונה בגיל 3–4 מתאימה מדויק למציאות הווטרינרית.
 

הטבלה מציגה את שני המועדים שתוארו לעיל. את גיל הבגרות המינית שבה הבהמה עשויה להתעבר ואת המועד המומלץ. במועד הראשון קיימת סכנה להפלה וסכנה לפגיעה באם ואילו במועד המאוחר הסיכוי להמלטה תקינה גבוה.

(1)  "טינוף - מפרש בגמ' שמא טנפה בתוך שנתה והוי סימן ולד ונפטרה מן הבכורה הלכך אפי' עז בת שנתה ספק היא" (רש"י). "אלא אמרו סימן ולד בבהמה דקה טינוף. אם הפילה דם מרחמה אותו דם הוה ולד אלא שהפילה ולההיא דם קרי טינוף ובמקום ולד הוא ונפטר מן הבכורה" (רבינו גרשום).

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.