חוזר וניעור - באיסורים ובטומאה/ בכורות דף כג

 

א. השוואת הפרמטרים: שני מנגנונים שונים של "חוזר וניעור"

הדיון בבכורות כב–כג והדיון בעבודה זרה עג משתמשים באותו עיקרון — דבר שהתבטל בתערובת עשוי לשוב ולהיות בעל משמעות הלכתית בעקבות תוספת מאוחרת — אבל השאלה המרכזית בכל סוגיה שונה, וייתכן שהביטוי המשותף מסתיר שני מנגנונים הלכתיים נבדלים.

באיסורים, ובעיקר בסוגיית יין נסך בעבודה זרה עג, השאלה היא האם הביטול שכבר התרחש עומד בתוקפו כאשר היחס בין מרכיבי התערובת משתנה. בטומאה, השאלה רחבה יותר: האם הטומאה שבטלה ממשיכה להתקיים, האם היא יכולה להצטרף לטומאה אחרת, והאם החומר הטמא מסוגל לטמא חומר נוסף גם אחרי שהתבטל.

 

השוואה שיטתית

פרמטר	איסורים — עבודה זרה עג	טומאה — בכורות כב–כג
מוקד הדיון	תוקף הביטול לאורך תהליך הערבוב	מעמדה ויכולת פעולתה של טומאה שהתבטלה
יחס כמותי	היחס בין איסור להיתר; משהו, רוב ונותן טעם	בעיקר ביטול ברוב וצירוף הטומאה למרכיבים נוספים
זהות החומרים	מין במינו לעומת מין בשאינו מינו	הבחנה בין מין למין, אך גם בין טמא לטהור מאותו מין
סדר ההוספה	מרכזי: מה נכנס ראשון, ומה נוסף אחר כך	חשוב, אך בעיקר משום שזהות התוספת עשויה לשנות את מעמד התערובת
רציפות ההוספה	עשויה להכריע אם מדובר בביטול של כל תוספת בפני עצמה	אינה הפרמטר המרכזי בסוגיה
אופן המפגש עם התערובת	בעיקר איסור אכילה או הנאה	מגע לעומת משא, ויכולת החומר לקבל טומאה
השאלה המושגית	האם ביטול הוא סופי או מותנה במצב התערובת?	האם הטומאה פקעה, הוסתרה, או איבדה רק חלק מיכולתה לפעול?

ההשוואה עולה מן הסוגיות בעבודה זרה עג ע"א–ע"ב ובבכורות כב ע"א–כג ע"ב.

 

1. באיסורים — הביטול הוא בעיקר יחס בין כמויות, שהזמן עשוי לקבע

הדגם הבסיסי הוא איסור שנופל בהדרגה להיתר.

אפשר להציע שתי תפיסות:

• ביטול מצטבר: התערובת נבחנת מחדש בכל שלב. אם כמות האיסור גדלה עד שאינה בטלה עוד, האיסור חוזר וניעור.

• ביטול מקומי וסופי: כל תוספת איסור שנפלה והתבטלה איבדה את מעמדה כאיסור עצמאי. התוספת הבאה אינה יכולה להצטרף אליה, משום שהאיסור הקודם כבר בטל.

לכן השאלה "ראשון ראשון בטל" היא למעשה שאלה האם ההיסטוריה של יצירת התערובת משנה את מעמדה הסופי. ייתכן שאותה תערובת ממש תהיה מותרת אם נוצרה בשלבים, ואסורה אם נוצרה בבת אחת.

בעבודה זרה נוספת הבחנה בין מין במינו למין בשאינו מינו, וביין נסך יש משמעות מיוחדת לדין איסור במשהו. לפיכך אין לזהות כל דיון שם על ביטול עם הדין הכללי של ביטול ברוב.

 

2. בטומאה — זהות המרכיב המצטרף חשובה לא פחות מכמותו

בבכורות, הנימוק "מצא מין את מינו וניעור" מקבל ממד נוסף.

אביי מקשה על רב דימי: "אם טומאה עוררת טומאה, טהרה עוררת טומאה?"

זו אינה רק תהייה על שיעור הביטול. אביי מבחין בין שני סוגים של הצטרפות: טומאה המצטרפת לטומאה: אפשר להבין ששתי הטומאות מתחברות לכמות משמעותית שכבר אינה בטלה.

טהרה המצטרפת לטומאה: אם הטומאה שבמרכיב הראשון כבר התבטלה, מדוע הוספת חומר טהור מאותו מין תחזיר אותה לפעולה?

ההבחנה מכריעה משום שהמושג "מין" ממלא כאן שני תפקידים שונים:

• באיסורים, זהות המין קובעת את כללי ההצטרפות והביטול.

• בטומאה, זהות החומר אינה מבטיחה זהות במעמד ההלכתי: שני חומרים יכולים להיות מאותו מין, אך האחד טמא והאחר טהור.

 

מכאן אפשר לנסח חילוק עקרוני: באיסורים, התוספת יכולה לשנות את שיעור האיסור; בטומאה, התוספת יכולה גם להשתתף במנגנון ההיטמאות עצמו.

החילוק הזה אינו מוחלט — גם באיסורים יש מושגים של התפשטות האיסור, כגון חתיכה נעשית נבילה — אבל הוא מסביר מדוע בבכורות יש משמעות עצמאית לשאלה מהו מצבה ההלכתי של התוספת, ולא רק כמה חומר נוסף לתערובת.

 

3. פרמטר נוסף בטומאה: האם החומר יכול לשנות את מעמדו?

במנחות כג ע"א, הסוגיה המקבילה בדיני נבילה ושחוטה מוסיפה פרמטר שאינו נוכח באותו אופן בדיון על יין נסך: האם דבר אחד יכול להפוך להיות כדבר האחר מבחינת מעמדו ההלכתי.

רב חסדא אומר:

"נבילה בטילה בשחוטה, שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה; ושחוטה אינה בטילה בנבילה, שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה, דלכי מסרחה פרחה טומאתה."

רבי חנינא מציע כיוון הפוך בהגדרת הדבר שביחס אליו בוחנים את האפשרות להשתנות. הגמרא מעמידה את מחלוקתם בשאלה אם הולכים אחר המבטל או אחר הבטל.

 

כאן "מין במינו" אינו רק דמיון פיזי בין שני חומרים. הוא יכול להיקבע על פי האפשרות שמעמדו ההלכתי של אחד מהם יהפוך לדומה לזה של האחר.

למעשה, יש כאן שלושה מובנים שונים למונח "מין":

1. זהות חומרית — יין ויין, מים ומים.

2. זהות במעמד ההלכתי — טמא וטמא, איסור ואיסור.

3. יכולת השתנות הלכתית — האם דבר שעכשיו טמא עשוי להגיע למצבו של דבר טהור, ולהפך.

ההבחנה השלישית מיוחדת במיוחד לדיני טומאה: הבשר יכול להישאר אותו בשר, בעוד שמעמדו כגוף המטמא משתנה בשל סירחונו.

 

מסקנת ההשוואה: הדיון באיסורים מתמקד בעיקר בשינוי היחסים בתוך התערובת; הדיון בטומאה בוחן גם את מעמד החומר, את כושר ההיטמאות והטימוא שלו, ואת הדרך שבה האדם נחשף אליו. משום כך לא נכון להניח שכלל אחד של "חוזר וניעור" חייב להניב תוצאה זהה בשתי המערכות.

 

ב. ייחוס הדיון לחכמים והסתירה לכאורה בדברי רב דימי

1. החכמים בשתי הסוגיות

בבכורות כב–כג	בעבודה זרה עג
ריש לקיש בשם רבי יהודה נשיאה — דין הציר	רבי יוחנן בשם רב דימי — ראשון ראשון בטל
רבי ירמיה — מצא מין את מינו וניעור	רב יצחק בר יוסף בשם רבי יוחנן — חילוק לפי גודל זרם המזיגה
רב דימי — מביא ראיה לדברי רבי ירמיה	רבין בשם רבי יוחנן — ביטול באמצעות מים
אביי — מבחין בין טומאה המעוררת טומאה לטהרה המעוררת טומאה	רב שמואל בר יהודה בשם רבי יוחנן — מצא מין את מינו וניעור
רבי יוסי ברבי חנינא — ההבחנה בין מגע למשא	חזקיה ורבי יוחנן — הגדילו באיסור או בהיתר
רבי יוחנן — ביטול חררת הדם ברוב	רבי ירמיה — דן בעמדות חזקיה ורבי יוחנן עם רבי זירא

יש חפיפה בחכמים, אבל אין חפיפה מלאה בעמדות המיוחסות להם.

 

2. הסתירה בדברי רב דימי

בבכורות רב דימי חוזר על דברי רבי ירמיה שלפיהם המים הטמאים שהתבטלו בציר חוזרים וניעורים לאחר הוספת מים לקדרה, ומגן על האפשרות הזאת מול אביי.

לעומת זאת, בעבודה זרה עג ע"א:

"כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: המערה יין נסך מחבית לבור, אפילו כל היום כולו — ראשון ראשון בטל."

במקרה השני נראה שכל תוספת מתבטלת ואינה מצטרפת לתוספות הקודמות.

הסתירה הועלתה במפורש בתוספות בבכורות כב ע"ב בשם רבנו אפרים, והתירוץ הראשון הוא:

"הכא משמיה דריש לקיש והתם משמיה דר' יוחנן."

כלומר, בבכורות רב דימי מעביר מסורת שמקורה בדברי ריש לקיש, ובעבודה זרה הוא מוסר את שיטת רבי יוחנן. אין הכרח שהוא עצמו מחזיק בשתי העמדות.

 

אלא שהתירוץ אינו מסיים את הבעיה.

 

3. האם רבי יוחנן עצמו עקבי?

רבי יוחנן מופיע בשני התחומים, ולמעשה גם בתוך סוגיית איסורים מיוחסות אליו מסורות שאינן מנוסחות באותה דרך.

בעבודה זרה רב שמואל בר יהודה מוסר בשמו את הביטוי "מצא מין את מינו וניעור", בעוד שרב דימי מוסר בשמו "ראשון ראשון בטל". בגמרא שם מתברר שיש חשיבות להוספת מים, לסדר ההוספה וליכולת המים לבטל את היין האסור.

תוספות מנסים ליישב את הדברים בכמה דרכים, ובהן ההבחנה של רבנו תם בין תוספת רציפה לתוספת שיש בה הפסק, וכן ההסבר ש"ראשון ראשון בטל" אינו בהכרח ביטול מוחלט גם לאחר שהאיסור המצטבר חורג משיעור הביטול.

אין אפוא בסיס לקבוע בפשטות שרבי יוחנן שולל תמיד חזרה וניעור.

 

4. הסבר נוסף לפער: סוג התוספת קובע את המנגנון

אפשר להציע חילוק שאינו מחייב לייחס לרב דימי שתי תפיסות מנוגדות של ביטול.

בעבודה זרה, כאשר שופכים יין נסך אל יין היתר, כל יחידת יין נוספת מגיעה עם איסורה המקורי. היא אינה נטמאת מן היחידות הקודמות, אלא מצטרפת פיזית אליהן. השאלה היא אם היחידות שכבר התבטלו מסוגלות להצטרף אליה מבחינה הלכתית.

בבכורות, לעומת זאת, הוספת מים לקדרה עשויה ליצור קשר בין מים טהורים חדשים למים טמאים שכבר היו בציר. כאן אפשר לחשוב על שינוי בתנאי פעולתה של הטומאה, ולא רק על צירוף חשבוני.

לפי כיוון זה, רב דימי יכול לקבל שני עקרונות גם יחד:

• איסור שהתבטל אינו חוזר וניעור רק מפני שנוספה לתערובת כמות נוספת של איסור.

• טומאה שהתבטלה מבחינת התערובת הראשונה עשויה לשוב ולהיות רלוונטית אם התערובת החדשה מאפשרת לה לפעול על חומר נוסף.

 

האפשרות הזאת דורשת להגדיר את הביטול בבכורות כביטול יחסי למערכת הראשונה, ולא כמחיקה מוחלטת של הטומאה.

יתרונה של ההצעה: היא מסבירה מדוע אביי אינו מסתפק בשאלת השיעורים, אלא מבחין בין טומאה המעוררת טומאה ובין טהרה המעוררת טומאה. הקושי: אם המים הטמאים שבציר איבדו את יכולתם לטמא בעקבות הביטול, אין די במפגש שלהם עם מים טהורים חדשים כדי להחזיר להם יכולת זו. צריך להניח שהביטול היה תלוי בסביבה שבה נמצאו, או שהוספת המים יוצרת יחידה הלכתית חדשה שנבחנת מחדש. שתי האפשרויות מובילות לשאלה המרכזית שבסעיף הבא.

 

ג. טומאת משא, משמעות הביטול והאפשרות של העברת טומאה לתוספת השנייה

1. האם טומאת משא מוכיחה שהביטול במגע הוא רק ביטול הנגישות?

בבכורות כג ע"א מובאת ההבחנה של רבי יוסי ברבי חנינא:

"טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא."

הבחנה זו תומכת בקריאה שלפיה הביטול אינו מוחק בהכרח את הטומאה המקורית.

כאשר נוגע אדם בחתיכה אחת מתוך שלוש, שרובן שחוטות ואחת מהן נבילה, אפשר להפעיל את דין הרוב. לעומת זאת, כאשר הוא נושא את שלוש החתיכות, ברור שהוא נושא גם את הנבילה.

אולם אפשר להסביר את ההבחנה הזאת בשני מודלים שונים:

 

מודל ראשון — ביטול הנגישות והזיהוי.

גוף הנבילה נשאר טמא. אלא שבמגע אין ודאות שהאדם נגע בו, ואילו במשא ודאי שנשא אותו. הטומאה לא בטלה מבחינה מהותית; דין הרוב מכריע רק את דין המגע המסוים.

 

מודל שני — ביטול התלוי בצורת הפעולה ההלכתית.

ההבדל אינו רק חוסר ידיעה. כל נגיעה היא אירוע הלכתי בפני עצמו, ולכן ניתן להחיל עליה ביטול ברוב. לעומת זאת, נשיאת התערובת כולה היא פעולה אחת, שבמסגרתה נישאת בוודאות גם כמות הנבילה המטמאת.

המודל השני משמעותי יותר, מפני שהוא יכול להסביר מדוע אפילו נגיעה בכל החתיכות אינה בהכרח שקולה לנשיאתן.

כך אכן מסביר מהר"י קורקוס את לשון הרמב"ם, המובאת בכסף משנה: בנגיעה בכל חתיכה יש מעשה מגע נפרד, ואילו במשא כל החתיכות נישאות יחד במעשה אחד.

 

לפי זה, אין מדובר רק בטומאה שאינה נגישה אלא בעיקר בביטול שחל על מפגש הלכתי מסוים עם הטומאה, ולא בהכרח על הגוף הטמא כשלעצמו.

 

2. הקושי: האם ההבחנה בין מגע למשא היא בכלל מדאורייתא?

תוספות בבכורות כג ע"א מנסים להבין מדוע טומאה שבטלה ברוב ממשיכה לטמא במשא, בעוד שאיסור שהתבטל עשוי להיות מותר באכילה אף שהאדם אוכל בפועל את החומר האסור.

בין דבריהם הם מעלים אפשרות:

"דמסתבר דטומאת משא גופיה ליתא אלא מדרבנן דהא נתבטל ברוב".

כלומר, ייתכן שמעיקר הדין גם במשא היה הביטול מועיל, אלא שחכמים החמירו במשא ולא במגע או באיסורי אכילה. לפי אפשרות זו, אי אפשר להשתמש בטומאת משא כראיה חד־משמעית לכך שהטומאה נותרת במעמדה מן התורה.

עם זאת, הרמב"ם פוסק בשאר אבות הטומאות א, יז:

"נבילה שנתערבה בשחוטה אם רוב מן השחוטה בטלה הנבילה בשחוטה ואין הכל מטמא במגע אבל אם נשא הכל נטמא".

הוא אינו מציין שם שמדובר בטומאה מדרבנן.

 

3. מקרה המבחן שמגביל את המודל: חררת הדם

הרמב"ם עצמו פוסק בהלכה הקודמת שחררת הדם של בהמה שהפילה אינה מטמאת לא במגע ולא במשא, מחמת ביטולה ברוב החומר שיצא עמה. לפי מהר"י קורקוס, ההבדל הוא שבחררת הדם החומר נמחה ונטמע בחומר האחר, ואילו בתערובת נבילה ושחוטה הנבילה עומדת בפני עצמה, אלא שאינה ניכרת.

 

הדברים מאפשרים להוסיף משתנה מרכזי:

האם הביטול הוא אובדן הזיהוי של גוף שקיים בנפרד, או אובדן עצמאותו של הגוף בעקבות התערבותו בחומר אחר?

ההבחנה הזאת עשויה להסביר מדוע ביטול ברוב אינו בהכרח בעל משמעות אחידה אפילו בתוך דיני טומאה. לכן התשובה לשאלה הראשונה היא: טומאת משא אכן תומכת במודל של ביטול שאינו מוחק את גוף הטומאה, אבל אינה מוכיחה שכל ביטול טומאה הוא רק בעיה של נגישות או זיהוי.

 

4. האם התוספת השנייה יכולה להיטמא, במקום לעורר את הטומאה הישנה?

לרעיון זה יש בסיס מפורש בתוספות בבכורות כב ע"א, ד"ה "אבל לקדירה לא".

תוספות מבחינים בין סוגיית האיסורים, שבה דנים במין שנאסר מכוח התערבותו באיסור, ובין סוגיית הטומאה:

"אבל היכא דמינו עצמו מטמא מחמת מגע מים הטמאים אין שייך לומר בו סלק".

ההנחה היא שהמים הטהורים המתווספים לקדרה יכולים לקבל טומאה מן המים הטמאים שבתערובת, ולכן לא ניתן להתייחס אליהם רק כחומר ניטרלי לצורך חישוב הביטול.

 

5. האם המודל של העברת טומאה יכול להסביר את כל המקרים?

לא. הוא מתאים במיוחד למים שבציר, מפני שמים טהורים מסוגלים לקבל טומאה. אבל במקרה של קב חולין טמאים המצטרף לתערובת שכבר מכילה מעט תרומה טמאה, אין צורך בהעברת טומאה חדשה. אפשר להסביר בפשטות ששתי הכמויות הטמאות מצטרפות.

גם בדוגמת אפר הפרה, השאלה אינה האם האפר הטמא מטמא את אפר המקלה. מדובר בשאלה אם הטומאה המקורית מוסיפה להתקיים באופן שיכול לטמא במשא.

לכן ניתן לחלק כך:

מקרה	המנגנון המתאים יותר
הוספת חולין טמאים לתערובת המכילה תרומה טמאה שבטלה	צירוף טומאות וחישוב מחודש
הוספת מים טהורים לציר המכיל מים טמאים שבטלו	אפשרות להעברת טומאה או לשינוי המערכת ההלכתית
אפר פרה שנתערב באפר מקלה	הבחנה בין ביטול במגע להישארות טומאת משא
נבילה שנתערבה בשחוטה	ביטול התלוי בצורת המגע מול נשיאת כל התערובת
חררת דם שנמחת בתוך חומר אחר	ביטול גוף הטומאה בתוך המכלול

 

מסקנות

א. באיסורים, הדיון המרכזי הוא האם ביטול קודם ממשיך לחול לאחר שינוי הרכב התערובת. בטומאה, הדיון כולל גם את מעמד גוף הטומאה, יכולתו לטמא ודרך המפגש עמו. השוני נובע במידה רבה מכך שטומאה יכולה לעבור מגוף לגוף, בעוד שאיסור רגיל אינו עובר באותה דרך.

ב. רב דימי מופיע בשתי הסוגיות, והסתירה זוהתה בתוספות. ניתן ליישבה ברמת המסורות שהוא מוסר, אך אפשר גם להבין ששתי הסוגיות עוסקות במנגנונים שונים. אין הכרח לראות ברב דימי מי שסובר שתי שיטות סותרות בנוגע לאותו ביטול.

ג. טומאת משא מלמדת שביטול במגע אינו בהכרח מחיקה מוחלטת של הטומאה, אבל היא אינה מוכיחה שכל ביטול בטומאה הוא רק ביטול הנגישות. יתרה מכך, האפשרות שהחומר המצטרף בשלב השני נטמא בעצמו מראה ש"חוזר וניעור" עשוי לציין תוצאה הנובעת ממנגנון שונה מזה של צירוף כמויות.

החילוק המקיף ביותר הוא אפוא בין ביטול של מעמד הלכתי קודם לבין שינוי בתנאים שבהם הטומאה מסוגלת לפעול. הראשון קרוב למוקד הדיון באיסורים; השני מאפשר להסביר חלק מן המקרים בבכורות בלי להניח שדיני חוזר וניעור זהים בשני התחומים.

 

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן