קושיית האור שמח על הרמב"ם

הרב דב קדרון

בכורות כז ע"ב

בגמרא מובא המקור לכך שבכור הוא קרבן הנאכל במשך שני ימים, כלומר ביום שחיטתו וגם למחרת, כמו שלמים.

רבותינו הראשונים חולקים בשאלה מהו זמן האכילה העיקרי של קורבנות אלו. הרמב"ן (בפירושו לתורה ויקרא ז,טז) כותב שלכתחילה זמן האכילה העיקרי הוא ביום הראשון, אלא שאם לא נאכל כל הקרבן ביום הראשון נתנה התורה זמן להמשיך ולאכלו גם ביום השני. כך הוא מבין מלשון הפסוק: "והנותר ממנו יאכל", שרק אם קרה שנשאר בשר ליום השני אזי אפשר לאכלו באותו יום.

לעומת זאת מדברי הרמב"ם (מעשה הקרבנות י,ו) נראה שאין עדיפות ליום אחד על פני חבירו, שכן הוא כותב: "השלמים נאכלים ביום הזביחה וכל הלילה וכל יום המחרת עד שתשקע החמה...נמצאת למד שהן נאכלין לשני ימים ולילה אחד".

נמצא ששורש מחלוקתם הוא בגדר אכילת הקרבן ביום השני: לדעת הרמב"ם זהו זמן אכילה גמור מעיקר הדין, ואילו לדעת הרמב"ן עיקר מצוות האכילה היא ביום הראשון, והיום השני לא ניתן אלא למה שנותר ממנו.

כל הקרבנות הנאכלים ליום אחד, מן התורה זמן אכילתם הוא ביום שחיטת הקרבן וכן לאורך כל הלילה שאחריו, אולם חכמים גזרו לאכלם רק עד חצות הלילה, כדי להרחיק את האדם מן העבירה. בעל ספר אור שמח כותב שלדעת הרמב"ם קשה מדוע לא גזרו גם בקרבנות הנאכלים לשני ימים שיאכלו אותם ביום השני רק עד חצות היום. לעומת זאת לדעת הרמב"ן, הוא כותב, אין הדבר קשה, כי מכיוון שלשיטתו זמן האכילה העיקרי הוא ביום הראשון - אין צורך לגזור גזרה דרבנן בקשר ליום השני, שהרי כל אפשרות האכילה ביום השני הינה רק בדיעבד.