מכירה של בת אינה "בגידה"?

הרב דב קדרון

בכורות לד ע"א

על פי דין תורה מי שיש לו בת קטנה יכול למכרה לשפחות. אמנם יש מצב בו האב אינו רשאי למכרה, כמו שנאמר (שמות כא,ח): "לא ימשול למכרה בבגדו בה". בגמרא מובאת מחלוקת התנאים אם המילה "בבגדו" היא מלשון בגד או מלשון בגידה, כלומר: האם לאחר שהבת התחתנה פעם אחת, ובעלה פרש את בגדו עליה, שוב אין האב רשאי למכרה, או אם לאחר שהאב בָּגַד בה ומכרה פעם אחת לשפחות שוב אינו רשאי למכרה.

הרמב"ם (עבדים ד,יג) פוסק להלכה ש"אין אדם יכול למכור את בתו לשפחות אחר אישות" אולם "מוכרה לשפחות אחר שפחות", כלומר: הרמב"ם לא מקבל את הפירוש שהמילה "בבגדו" היא מלשון בגידה, ופוסק לפי הדעה שהמכירה של הבת אינה נחשבת ל"בגידה" של האב בה. מדוע?

אפשר להסביר זאת בכך שסתם אב באופן טבעי אוהב את בתו ודואג לה ושומר עליה, ובוודאי שלא יבוא למכרה לשפחות. אב שעושה דבר כזה מבטא בכך את חוסר יכולתו לתפקד כאב נורמלי, ובדיוק בשביל כך נתנה התורה את האפשרות הזו, שבאה לתועלת הילדה. כאשר האב מוכר אותה כל הצדדים מרוויחים מכך: האב מקבל כסף ונפטר מעול גידול הילדה שאינו יכול לעמוד בו, הילדה מרוויחה שהיא עוברת לגור בבית של משפחה נורמלית, שייתן לה תקווה להתפתח, שהרי ייתכן שתינשא לאדון או לבנו, והאדון שקנה אותה מרוויח שפחה לשרתו ואפשרות שהוא או בנו יתחתנו איתה. לכן במצב כזה אין בכך "בגידה" מצד האב אלא מעשה שנעשה לתועלת כל הצדדים.

לפי זה, דווקא מתוך הדאגה לטובת הבת אין התורה רואה במכירה זו "בגידה".