גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תק"מ מדור "עלי הדף"
מסכת בכורות
דף ל ע"ב

"מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והיתה קומעת לו תפילין על ידו" - הא כיצד?

איתא ברמב"ם (הל' ציצית פ"א הי"ב): "ציצית שעשה אותו כותי פסול, שנאמר (במדבר טו, לח) 'דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית', אבל אם עשה אותה ישראל בלא כוונה, כשרה", וכתב שם ב'הגהות מיימוניות' (אות ט): "מכאן פסק ר"י ורבינו יהודה, שנשים יכולות לעשות ציצית, מדאינו ממעט אלא עכו"ם, וכן הורה רבינו יהודה לאשתו לעשות ציצית, אבל בשם מורי שי' מצאתי, דאין להם לעשות ציצית (היינו לתלות החטים על הציצית, או לעשות החוליות והקשרים, עי' לבוש או"ח סי' יד ס"א), משום דכתיב 'בני ישראל ועשו', אבל שאר תיקוני הטלית וטויית החוטים יכולות לעשות. בתוס' גיטין (מה: ד"ה כל) מצאתי, וכן כתב ר"ת, דכל מצוה שאין אשה חייבת, כגון לולב וציצית, אינה יכולה לאגד הלולב ולתקן הציצית, וראיה מהא דפרק 'השולח' (גיטין שם) 'כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה'... והא דסוף פרק 'עד כמה' (בכורות ל:) ושילהי 'אין מעמידין' (ע"ז לט.) 'מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והיתה קומעת (-קושרת. רש"י) לו תפילין על ידו' [יש לומר ש]לא היתה קושרת אלא מסייעת לו לקשור, אי נמי, לא נאסר באשה אלא תיקון הדבר, כגון כתיבה ותיקון הציצית ואגידת הלולב, אבל קשירה לאו תיקון המצוה ומצי למיעבד, ע"כ בתוס' גיטין, ונראה דהוא הדין טויית חוטי הציצית, מורי רבינו זצ"ל".

והמבואר מדברי ההגה"מ, כי יש מחלוקת הראשונים בכל המצוות שנשים פטורות מהן - אם מותרות הן לעשותן ולהכינן, כגון האם הן יכולות לעשות הציצית, והיינו, לתלות חוטי הציצית על הטלית: שיטת הר"י היא שיכולות לתקן הציצית ולאגוד הלולב, ושיטת ר"ת היא, שאינן רשאות לעשותן, והוכחתו היא מהא דמצינו בסת"ם (גיטין שם): "ספר תורה תפלין ומזוזות שכתבן... עובד כוכבים ועבד אשה וקטן וכותי וישראל מומר, פסולין, שנאמר (דברים ו, ח ט) 'וקשרתם' 'וכתבתם', כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה", וברש"י: "עבד ואשה אינן בקשירה - דמצות עשה שהזמן גרמא היא, דלילה ושבת לאו זמן תפילין הוא", ומכאן למד ר"ת דהוא הדין בשאר כל המצוות, שמי שאינו בחובת המצוה אינו יכול לתקן המצוה, ולכן אשה אסורה בהטלת ציצית ואגידת הלולב.

ומביא ההגה"מ בשם התוס' להקשות על ר"ת מעובדא הנ"ל במכילתין: " רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר, מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והיתה קומעת לו תפילין על ידו", ומכאן קשה לשיטת ר"ת, שהדין של "כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה", הוא דין כללי לכל המצוות, שכל מי שאינו מחויב באותה מצוה אינו יכול לעשות הכשר ותיקון המצוה, ועל כן מן הראוי היה שאשה לא תקשור תפילין על יד בעלה, שגם הכשר כזה - לקשור התפלין למי שאינו יכול לקשור תפלין - אסור שיהא על ידי מי שאינו מחויב בדבר. ואכן בתירוץ הראשון נקטו שאשה אסורה לקשור תפלין על יד איש, אלא שאשה זו "לא היתה קושרת, אלא מסייעת לו לקשור", ובתירוצם השני נקטו שקשירת התפילין על יד איש אינה בכלל כלל זה - שמי שאינו מחויב בדבר אסור לעשותו, כי כלל זה נאמר על תיקון ועשיית החפצא של המצוה, דוגמת כתיבת תפלין, וה"ה תליית וקשירת ציצית, אולם העזר בעצם קיום המצוה, והיינו פעולת הגברא בכדי לקיים המצוה, כגון הנחת וקשירת התפילין על האיש, אינו בכלל זה, וגם מי שאינו מחויב בדבר מותר לו להיות חלק בפעולת הגברא המקיים המצוה (ביאור זה בדברי הגה"מ מבואר בשו"ת מהר"ם מלובלין סי' סח, ויעו"ש).

והנה בעיקר מצות הנחת תפילין ישנה חקירה ידועה, האם המצוה היא במעשה הנחת התפילין על זרועו וראשו של האדם, או שהמצוה היא שהתפילין יהיו מונחות עליו, והנחת התפילין היא רק הכשר מצוה. ומפשטות הפסוקים נראה שיש לחלק בזה בין תפילין של יד לתפילין של ראש, כי בשל יד נאמר (דברים ו, ח): "וקשרתם לאות על ידיך", ומשמע שהמצוה היא בקשירה, ואילו בשל ראש כתיב: "והיו לטוטפות בין עיניך", ומשמעו הוא, שיהיו מונחים על האדם, ואכן כן נקט הגאון מרוגוטשוב זצ"ל ב'צפנת פענח' על הרמב"ם (הל' תפילין פ"ד ה"ד. וע"ע בשו"ת צפנת פענח החדשות סי' ב). ויש שנקטו (עי' טו"ז או"ח סי' כה ס"ו בשם אחיו) שבתפילין של יד יש שני חלקים במצוה: ההנחה, ושיהיו מונחות על האדם (עי' שו"ת מהרי"ט ח"ב או"ח סי' ז).

הגאון מרוגוטשוב העלה כמה נפק"מ בחקירה זו, ואחד מהם הוא: "אם קטן או אשה הניחו לו תפילין, אם מהני", והיינו, כי אם חובת המצוה היא ההנחה והקשירה, נצטרך לבא לדיני שליחות כאשר יקשור אחד לחבירו את התפילין, שהרי מדין שלוחו של אדם כמותו יוצא ידי חובתו בקיום מצות תפילין שהיא בהנחה, ומבלעדי כן איך יצא ידי חובתו בקיום המצוה, וכל מי שאינו בתורת מצוה זו אינו יכול להיות שליח (עי' גיטין כג:), ולכן אם ההנחה היא המצוה, אשה לא תוכל להיות שליח בהנחת תפילין, וכן קטן לאו בר שליחות הוא (נימוק זה הוא נימוק נוסף לאסור אשה בהנחת תפלין לבעלה, מלבד סברת ר"ת המובאת בהגה"מ הנ"ל, ודו"ק).

וה'צפנת פענח' ציין ג"כ בקצרה לגמרא שלפנינו: "מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והיתה קומעת לו תפילין על ידו", מבואר שאשה יכולה להניח תפלין לאיש, ומכאן הוכחה שהמצוה היא רק שיהיו מונחות על האדם, ואילו ההנחה עצמה אינה אלא הכשר מצוה, ואין צורך לדין שליחות, ושפיר אשה כשרה בזה, וכתב ליישב ההוכחה בשתי דרכים, וז"ל: "אך שם יש לומר דרבי מאיר לשיטתיה בעירובין דף צ"ז דנשים חייבות בתפילין [ושפיר יכולה להיות שליח, משום שהיא בתורת מצוה זו]; גם י"ל דרק מסייעת לו בהנחה [ועיקר ההנחה עשה בעלה, ולא היתה ההנחה עצמה על ידי האשה כלל, וכתירוצו הראשון של ההגה"מ]" (עי' שו"ת 'אבני נזר' או"ח סי' מ; שו"ת 'ראשית ביכורים' סי' ח).