לא ללכת עם הראש בקיר / רפי זברגר
שבת כט ע''ב
הקדמה
נלמד את חלקה הראשון של המשנה הראשונה בעמוד ב':
לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת, ואפילו היא של חרס, ורבי יהודה מתיר.
אסור לאדם לנקב שפופרת של ביצה, להכניס בה שמן כדי שהשמן יינטף לתוך נר (בית קיבול קטן המכיל שמן ופתילה דולקת). האיסור נובע מחשש שמא יקח מעט מן השמן הנ''ל לאכילה, ובכך הוא יגרום לכיבוי מוקדם יותר של הנר, וזהו איסור "כיבוי''. תנא קמא (בעל המימרא הזאת) סובר כי האיסור חל גם על נר של חרס, למרות שאין חשש שיטול מן השמן לאכילה (חרס מאוס לאכילה), כיוון שיש חשש שיטול מן השמן לצרכים אחרים.
רבי יהודה אינו חושש בשני המקרים (שפופרת של ביצה או שפופרת העשויה מחרס)
אבל אם חברה היוצר מתחלה – מותר, מפני שהוא כלי אחד.
המשנה מסייגת את דין תנא קמא רק למקרה שישנם שני חלקים נפרדים: הנר והביצה (או החרס), אז החשש המתואר לעיל מתקיים. אך אם בנו את הנר עם מקום גדול לשמן במבנה אחד - אין חשש שיטול מן השמן תוך כדי השבת.
הנושא
תנא: אם חברה בסיד ובחרסית – מותר.
הגמרא מצטטת ברייתא הפוסקת כי אם חיברו את בית קיבול לשמן עם הנר עצמו – מותר, כיוון שאז אין חשש שיטול מן השמן תוך כדי השבת.
והאנן יוצר תנן? מאי יוצר - כעין יוצר:
מקשה הגמרא על הברייתא ממשנתנו, אשר התירה רק אם ''יוצר'' (בעל מקצוע) הכין את הנר המחובר לבית קיבול השמן, משמע שאם נעשה חיבור על ידי האדם עצמו אין היתר, לכאורה בניגוד לברייתא.
הגמרא משיבה כי המשנה התכוונה למעשה מקצועי כמו שיוצר מבצע, אך אפשרי שגם בעל הכלי יבצע זאת.
תניא, אמר רבי יהודה: פעם אחת שבתינו בעליית בית נתזה בלוד, והביאו לנו שפופרת של ביצה, ומלאנוה שמן ונקבנוה והנחנוה על פי הנר, והיה שם רבי טרפון וזקנים ולא אמרו לנו דבר
הברייתא מתארת בשם רבי יהודה מקרה שקרה בלוד, בו השתמשו בשפופרת של ביצה מנוקבת כדי למלאה בשמן כמתואר במשנתנו, ורבי טרפון וזקנים נוספים שהיו שם לא מחו נגד המעשה הזה, בניגוד לדעת תנא קמא במשנתנו.
אמרו לו: משם ראיה? שאני בית נתזה דזריזין הן.
דוחה הגמרא את הקושיא בטענה כי מדובר במקום של ''אנשים זריזים'' בלוד, שם אין חשש שיטלו מן השמן בשבת, ויעברו בכך על איסור מכבה, לכן רבי טרפון והזקנים לא מיחו כנגד מעשה זה.
מספרת הגמרא עוד שני סיפורים שבהם לכאורה עברו על איסור, וחכמים שהיו באותו מקום לא מיחו בידם.
אבין ציפוראה גרר ספסלא בעיליתא דשישא, לעילא מרבי יצחק בן אלעזר,
הסיפור הראשון מספר על אבין, אחד מאנשי ציפורי, אשר גרר ספסל בעליית גג המרוצפת בשיש, לפני רבי יצחק בן אליעזר. נזכיר כי חכמים אסרו לגרור מיטה על אדמה, שמא יעשה ''חריץ'' בקרקע ויעבור על איסור חורש (או בונה).
אמר ליה: אי שתוקי לך כדשתיקו ליה חבריא לרבי יהודה, נפיק מיניה חורבא!
רבי יצחק אמר לאבין שאם הוא ישתוק ולא ימחה כמו שרבי טרפון וחבריו לא מיחו בפני רבי יהודה בסיפור הקודם, הרי שעלולה לצאת מכך טעות גדולה (''חורבא'' בלשון הגמרא). שכן, עלולים לטעות ולחשוב כי מעשה כזה מותר (לגרור מטה על מקום מרוצף), ומהי הטעות?
גזירה עליתא דשישא אטו עליתא דעלמא.
הטעות נובעת מתוך גזירה שגזרו חכמים שלא לגרור מטה (או דבר כבד אחר) בעליות, גם שיש ריצוף, שמא יעשו זאת גם על בעליות אחרות שאינן מרוצפות, ושם עלולים לעבור על איסור דאורייתא.
ריש כנישתא דבצרה גרר ספסלא לעילא מרבי ירמיה רבה.
הסיפור השני דומה מעט לסיפור הראשון ומספר על ''ראש הכנסת'' (אדם הדואג להכניס ולהוציא תלמידים מבית המדרש (רש''י)) אשר גרר ספסל במקום שאינו מרוצף (בניגוד לסיפור הקודם שהיה ריצוף), לפני רבי ירמיה הגדול.
אמר ליה: כמאן? כרבי שמעון? אימר דאמר רבי שמעון בגדולים דלא אפשר, בקטנים מי אמר?
שאל רבי ירמיהו את ''ראש הכנסת'' כמו מי הוא סובר שעושה מעשה זה. אם הוא הסתמך על שיטת רבי שמעון המתיר לעשות פעולה ''בכלי כוונה'' (הוא אינו מתכוון לעשות חריץ באדמה, אלא רק לגרור את הכסא ממקום למקום). אבל, ממשיך רבי ירמיה, רבי שמעון התיר רק במקרה ואין אפשרות אחרת כמו בספסל גדול. אבל אם מדובר בספסל קטן (או כסא וכדו') שאין קושי להרימו, במקרה כזה רבי שמעון מודה שאין לגרור, אף שאינו מתכוון, אלא חייב להרים.
ופליגא דעולא, דאמר עולא: מחלוקת בקטנים אבל בגדולים דברי הכול מותר.
מעירה הגמרא כי רבי ירמיה חולק על עולא במחלוקת זו בין רבי שמעון לרבי יהודה בדבר שאינו מתכוון. שכן, עולא סובר כי מחלוקתם של רבי שמעון ורבי יהודה היא דווקא בדברים קטנים, שאז רבי שמעון מתיר כיוון שהוא אינו מתכוון לעשות חריץ (אפילו שיכול להרים את הספסל שאינו כבד), ורבי יהודה אוסר כיוון שלדעתו גם אם אינו מתכוון אוסרים לבצע את הפעולה. אבל בדברים גדולים, כולם מודים כי מותר לגרור, אפילו רבי יהודה. וזאת כיוון שאין אפשרות אחרת להעביר את הספסל (אי אפשר להרים משהו כבד), ולכן כולם מסכימים שבמקרה כזה מותר לגרור.
מהו המסר?
השיטתו של עולא במחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה מעניינת מאוד. שהרי גם רבי יהודה האוסר בדרך כלל במקרה שאין כוונה לבצע פעולה אסורה, הרי שבמקרה ו-''אין אפשרות אחרת'' הוא יסכים כי מותר לגרור ולבצע את הפעולה, כאשר אינו מתכוון לעבור על האיסור.
המסר הנלמד מהלכה זו – "לא ללכת עם הראש בקיר". אמנם רבי יהודה סובר כי אינו מתכוון אסור, אך אם אין אפשרות אחרת, הרי הוא יסכים שמותר.
כמובן שיש מאוד להיזהר בהליכה לאור עיקרון זה, שלא לעבור על איסורים חמורים, אבל העיקרון הזה נכון גם בתחומים אחרים בחיים. כל מצב יש לבחון לגופו של עניין, וגם אם יש לנו עקרונות חשובים, לפעמים ניתן ללכת נגדם, אם ''המצב מחייב זאת''.
לע''נ הקצין הגיבור מעוז רקנטי הי''ד שנפל בשבת קודש כ''ט אייר תשפ''ו
לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב.
ולע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה חיים ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]
