דברים ''מתוקים'' לשבת קודש / רפי זברגר

שבת לד ע''א
 

הקדמה

נלמד את הרישא של המשנה בעמוד א':
שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה: עשרתם? ערבתם? הדליקו את הנר!

המשנה קובעת כי אדם צריך לומר לאנשי ביתו זמן קצר לפני כניסת השבת (''עם חשכה") שלושה דברים הקשורים לשבת:

1. לשאול את בני הבית האם הפרישו תרומות ומעשרות. מדובר בפירות שעדיין לא התחייבו במעשרות, כיוון "שלא נגמרה מלאכתן'' (עדיין לא ''החליקו'' (מרחו) את התבואה, או שעדיין לא הכניסו את הפירות לתוך הבית). בעיקרון, פירות כאלו אינם חייבים בתרומות ומעשרות, אך בשבת יש דין מיוחד, ההופך את הפירות מפירות ארעי לפירות קבע. כלומר, ברגע שנכנסת השבת הפירות הללו מתחייבים בתרומות ומעשרות. לכן, יש חובה לשאול לפני כניסת השבת אם הפרישו את הפירות הללו.
2. לשאול את בני הבית האם ערבו עירובי תחומין ו/או עירובי חצרות. נסביר את שני המושגים:
   • אסור לאדם ללכת יותר מאלפיים אמה מתחום הישוב בו הוא שובת עם כניסת השבת. ניתן להניח מזון שתי סעודות במרחק אלפיים אמה מקצה מסויים של הישוב, ובעקבות כך מותר ללכת עוד אלפיים אמה נוספות לאותו כיוון (ארבעת אלפי אמה מתחום הישוב). כמובן, אין חובה להניח עירוב תחומין, אלא רק במקרה ואדם מעוניין ללכת יותר מאלפיים אמה מקצה הישוב לכיוון מסוים. כיוון שאסור להניח את העירוב בשבת עצמה, שואל האדם את בני ביתו האם יש צורך כזה, ואם כן, מבהיר האם הניחו את העירוב במקומו המיועד.
   • חכמים גזרו כי בחצר המשותפת למספר בתים אסור לטלטל מכל בית לחצר והפוך, אלא אם כן הניחו ''עירובי חצרות''. לצורך עירוב זה כל בית ''תורם'' לחם למקום משותף ומניחים זאת באחד הבתים. כך כולם "משותפים" ביחד, ובכך מותר להם לטלטל בין הבתים לחצר והפוך. גם עירוב  זה אסור להניח בשבת, ולכן שואל אדם את בני ביתו במקרה הצורך, האם ביצעו עירובי חצרות.
3. אדם מצווה את בני ביתו להדליק נרות של שבת.

הנושא

נתייחס למספר נקודות אשר מעלה רש''י בפירושו במשנה  על הדברים שצריך אדם לומר לאנשי ביתו עם חשיכה.

• עם חשכה - שאם ימהר להזכירם מבעוד יום יפשעו ויאמרו עדיין יש שהות:

ההדגשה של המשנה לעיתוי האמירה אינה מקרית. כדאי ורצוי לומר את הדברים דווקא סמוך לחשיכה, שאם לא כן, בני ביתו של אדם זה, עלולים ''לפשוע'' ולומר לעצמם כי יש להם עוד זמן, ולכן ידחו את המטלה ליותר מאוחר, אך בסופו של דבר עלולים לשכוח ולא לבצע את המטלה.

• עשרתם - פירות האילן לסעודת שבת, שאף אכילת עראי של שבת קובעת למעשר, כדאמרינן במסכת ביצה (דף לד:) דשבת - עונג איקרי, מכל שהוא הוי עונג:

כפי שהוסבר בהקדמה, עונג השבת הופך את ''פירות ארעי'' ל-"פירות קבע'' החייבים בתרומות ומעשרות.

מסבירים את השוואת הבית לשבת באופן הבא: כשם שהבאת הפירות לבית, פעולה המעידה על ''חשיבות המקום'', ובכך מייצרת נפקות הלכתית חשובה, כך גם ''כניסת'' הפירות לתוככי שבת קודש, מעידה על ''חשיבות הזמן'', ומייצרת אותה נפקות הלכתית.

• ערבתם - ערובי תחומין וחצירות והני תרי שייכי למימרינהו בלשון שאלה, דשמא כבר עשו. אבל בנר לא שייך הדלקתם? דדבר הנראה לעין הוא:

רש''י שם לב להבדל בין שני הדברים הראשונים לדבר השלישי. בשני הדברים הראשונים האדם שואל את בני ביתו, האם ערבו ו/או עשרו, לעומת הדבר השלישי, שם הוא מצווה אותם להדליק נרות שבת.

וההבדל פשוט: בשני הדברים הראשונים האדם אינו יודע בוודאות אם בוצע או לא, ולכן הוא שואל. לעומת זאת, הדלקת נרות שבת הוא יכול לראות בעצמו, ואם אמנם ''רואה'' שלא הדליקו הוא מצווה אותם לעשות זאת.

מהו המסר?

• אנו מכירים את "האנשים הדחיינים'' – כל מטלה וכל משימה דוחים ליותר מאוחר. לא מבצעים מיד, ולכן בהחלט ייתכן כי במקרים לא מעטים ישכחו, והמשימה לא תבוצע.

המשנה מדגישה את עיתוי האמירה של האדם לבני ביתו – לומר סמוך לשקיעה, שאז אין אפשרות לדחות, ולכן המשימה תבוצע מיידית. נלמד מכך שני דברים:

• לעצמנו נתרגל לבצע כל משימה מיד. גם אם יש אפשרות לדחות למועד קצת (או הרבה) מאוחר יותר, נאמר לעצמנו לבצע זאת עכשיו. לקום, לעשות ולא לדחות בכלל.
• ביחס לאחרים - ברוב המקרים אנו לא יכולים לחנך את האנשים (מלבד את ילדינו ותלמידינו), ולכן, במקרה ואנו נדרשים לבקש מאחרים לבצע מטלות, נצמיד את הבקשה לעיתוי הביצוע הרצוי, שלא תהיה שהות לשומע לדחות את ביצועה לזמן מאוחר יותר.
• השבת הקדושה היא כל כך ''מתוקה'' ומענגת, עד שכל דבר שמבצעים בו מקבל חשיבות יתרה. לכן השבת קובעת לגבי תרומות ומעשרות, והופכת אותם להיות ''קבוע'' לחיוב הפרשתם.

נאמץ לעצמנו ''דברים מתוקים'' לשבתות השנה.  כמו: לימוד תורה אהוב במיוחד, קריאת ספר טוב, שיחות משפחתיות רגועות ונינוחות, זמירות שבת, קריאת סיפורי צדיקים, סיכום השבוע וקביעת שאיפות לשבוע הבא, טיולים נעימים ורגועים וכן הלאה על זה הדרך.

• השוני בלשון המשנה בין שני הדברים הראשונים לדבר השלישי מלמד אותנו לדבר בלשון נעימה ורגועה.

אם אנו לא יודעים עובדה מסוימת, לשאול ולברר: האם קרה? מתי קרה? מה קרה? וכו'. לא להציג כאילו אנחנו יודעים הכל, בוודאי שלא לצעוק ולהתרגז על אנשים אחרים, מתוך ביטחון עצמי מפורז, שבהרבה מקרים אין בינו ובין המציאות כל קשר.  

דיבור נעים בגובה העינים, בנחת ובשלווה, תוך התייחסות בכבוד לכל אדם באשר הוא. 

לע''נ הקצין הגיבור מעוז רקנטי הי''ד שנפל בשבת קודש כ''ט אייר תשפ''ו 

לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב.
ולע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה חיים ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]