הטוב, הרע והמכוער - שלמות מחבקת / בכורות דף מה

השוואת שני הסיפורים

שני הסיפורים מעמידים חכם מול אדם שגופו חורג מן המקובל, אך מציגים תגובות שונות מאוד לחריגות. בבכורות (מה ע"ב) רבי טרפון אומר לאדם בעל שש אצבעות בכל יד ורגל: "כמותך ירבו בישראל", אמירה שנשמעת כהכרה חיובית באדם למרות חריגותו. אלא שרבי יוסי מציע נוסח אחר, שלפיו רבי טרפון ביקש שיתרבו כמותו בקרב ממזרים ונתינים דווקא, כדי שיהיו ניכרים, כפי שמסביר רש"י. בתענית (כ ע"ב), לעומת זאת, רבי אלעזר ברבי שמעון פוגע במפורש באדם מכוער, והלה משיב לו: "לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית". כך עולה בשני הסיפורים אותה שאלה: האם החריגות הגופנית היא פגם באדם, או שהפגם מצוי דווקא במבטו של החכם, הרואה בגוף החריג ביטוי לנחיתות?

מעניין במיוחד הדמיון הלשוני בין הסיפורים: רבי טרפון אומר "כמותך ירבו בישראל", ואילו האדם המכוער אומר על רבי אלעזר: "אם זה רבי, אל ירבו כמותו בישראל". ההיפוך חד: בתענית דווקא האדם שצורתו החיצונית נתפסת כפגומה הוא המזהה את הפגם המוסרי בחכם. רבי אלעזר מכיר בטעותו, מבקש מחילה ולומד שעל האדם להיות "רך כקנה". בבכורות אין תהליך דומה של תיקון, והנוסח שמביא רבי יוסי מותיר אותנו עם הקושי המוסרי שבהפיכת מום גופני לסימן של פסול חברתי. ההשוואה מלמדת שהשלמות החיצונית והשלמות המוסרית אינן חופפות, ושדווקא מי שנתפס כחריג עשוי לחשוף את חסרונו של מי שרואה בעצמו שלם.

משמעות הרחקת בעלי מומים מעבודת המקדש

ההשוואה מאפשרת להבחין בין אידיאל השלמות לבין הערכת ערכו של האדם. המקדש מציג דגם אידיאלי של שלמות גופנית, אך אין פירושו שמי שאינו מתאים לדגם הזה הוא אדם נחות. אפשר להבין את הדרישה לשלמות במקדש דווקא כהצבת אופק של תקווה: בתוך עולם מלא שברים, מחלות וחסרונות, יש מקום המגלם את האפשרות לשלמות. יתרה מכך, התורה מדגישה שהכוהן בעל המום רשאי לאכול מן הקודשים (ויקרא כא, כב), ומלמדת שהרחקתו מן העבודה אינה הרחקתו מן הקדושה. הבעיה מתחילה כאשר האידיאל הטקסי הופך למכשיר למדידת ערכם של בני אדם, כפי שממחישים שני הסיפורים.

אלא שהמקדש אינו רק מקום המציג שלמות, אלא גם מקום המזמין את החסרים להתקרב אליה. דווקא אל המקום שבו משרתים כוהנים שלמים ומוקרבים קרבנות תמימים מגיעים בני אדם המבקשים כפרה על חטאיהם, ומביאים קרבנות חטאת ואשם. התורה אף מאפשרת לעניים להביא קרבנות צנועים לפי יכולתם, ובכך מבהירה שאפילו מי שחסר לו הממון הנדרש אינו מנוע מלהתקרב. גם שלמה, בתפילתו בחנוכת המקדש, פונה אל כל אדם המכיר את "נגע לבבו" ומבקש להיפתח לפני ה'. כך מתקבלת תמונה מורכבת: השלמות שבמקדש אינה מתנכרת לחיסרון אלא מחבקת אותו ומזמינה אותו להתקרב. דווקא משום שהמקדש מציג שלמות, הוא יכול להעניק תקווה למי שחווה את חסרונו.

אפשר להעמיק את הרעיון באמצעות הבטחת ישעיהו לסריס, החושש שגורלו נחרץ בשל מגבלתו: "ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש". הקב"ה מבטיח לו דווקא בתוך ביתו "יד ושם טוב מבנים ומבנות" (ישעיהו נו, ג–ה). ההבטחה אינה שהסריס יתרפא ויהפוך לאדם אחר, אלא שחסרונו לא יגדיר עוד את אפשרויות קיומו ואת מקומו לפני ה'. זהו אולי המפתח להבנת היחס הראוי למומי הגוף במקדש: השלמות האידיאלית אינה מחייבת את האדם להשתנות כדי להיות ראוי לקרבת אלוהים; היא מבטיחה שגם מתוך החיסרון אפשר להגיע לקרבה, למשמעות ולקדושה. הסיפור בתענית מזכיר שהשלמות עצמה מאבדת ממשמעותה כאשר היא אינה מסוגלת להכיר באפשרות הזאת.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן