גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תקמ"א מדור "עלי הדף"
מסכת בכורות
דף מא ע"א

היאך הקריב אברהם אבינו איל שנברא בששת ימי בראשית ולא חשש מפסול זקנה?

בין המומים שפוסלים קרבן להקרבה נמנים במשנה (מא.): "זקן וחולה ומזוהם", ובגמרא (שם): "מנהני מילי, דתנו רבנן, 'מן הצאן ומן הכשבים או מן העזים' (ויקרא א, י), פרט לזקן ולחולה ולמזוהם" ("דדרשינן 'מן הצאן', ולא כל הצאן, וכן כולהו". רש"י).

והנה לגבי שיעור זקנה כתב ה'משנה למלך' (הל' איסורי מזבח פ"ב ה"ו): "לא ביאר כאן רבינו (-הרמב"ם) שיעור הזקן שתפסל הבהמה מה הוא, ולכאורה נראה שהשיעור הוא שהגיעה להיות רותתת כדין האדם, וכמו שפסק בפרק ז מהל' ביאת המקדש דין י"ב (ז"ל הרמב"ם: "ועוד יש שם ג' מומין אחרים, ואלו הן: הזקן שהגיע להיות רותת ורועד כשהוא עומד, החולה כשהוא רועד מפני חוליו וכשלון כחו..."), וסמך בהל' איסורי-מזבח על מה שכתב בהל' ביאת-המקדש, לפי שהבהמה והאדם שוים הם בדינם, אך ראיתי לרבינו בפרק א' מהל' מעשה-הקרבנות דין י"א שכתב: 'והגדולים בבקר עד שלש שנים שלימות מיום ליום, ובצאן עד שתי שנים שלימות מיום ליום, יותר על זה הרי הוא זקן ואין מקריבין אותו', ע"כ. משמע דס"ל דזקן האמור בבהמה תלוי בשנים, ולא דמי לאדם שאינו תלוי בשנים".

שורש הדבר בדין זקנה שתלוי' בשנים הוא במשנה מס' פרה (פ"א מ"ב): "רבי יוסי הגלילי אומר, פרים, בני שתים... וחכמים אומרים, בני שלש. רבי מאיר אומר, אף בני ארבע ובני חמש, כשרים, אלא שאין מביאים זקנים, מפני הכבוד", ומבואר ממשנה זו ששיעור זקנה תלוי בשנים ולא במירתת וחולשה.

בהמשך כתב שם ה'משנה למלך' בזה"ל: "יש לדקדק בדברי רבי מאיר הללו דמדקאמר 'שאין מביאים זקנים מפני הכבוד', משמע שאינן פסולים מן התורה... ואילו בסוף פ"ז דבכורות (-סוגיא שלפנינו) ממעטינן זקן מקרא, ומאותה סוגיא מוכח דפסולו מן התורה הוא דוקא דומיא דאדם, שהוא עד שירתת, אבל כל שלא הגיע לשיעור זה אין פסולו כי אם מדרבנן מפני הכבוד, וכן כתב הרב בעל תוס' יו"ט (פרה שם), ולפי זה היה אפשר ליישב דברי רבינו, דהזקן שכתב בהל' איסורי-מזבח הוא הזקן שכתב במומי הכהנים, שהוא תכלית הזקנה, וזה הוא פסול, ולא מצד השנים, אלא לפי שתש כחו, ומה שכתב בהל' מעשה-הקרבנות, 'יותר על זה הוא זקן ואין מקריבין אותו', לאו למימרא שהוא פסול, דהא זקן דמיעט קרא אינו זקן בשנים, אלא הכוונה היא דלכתחילה אין מקריבין אותו מפני הכבוד". ברם מדברי התוס' במס' יומא (סה: ד"ה משום) משמע ששיעור זקנה תלוי בשנים דווקא, ופרה אחרי שלש שנים פסולה לקרבן מעיקר הדין, מחמת זקנה, ויעו"ש בדבריהם.

והנה, במס' זבחים (נט.) שקיל וטרי בענין קרבנות שהקדישום בסוף בית ראשון, והיו קיימים בתחילת בית שני, ואמרו בגמרא שבוודאי פסולים הן מדין זקנה, וכלשון הגמרא: "הא איזקון להו" (וברש"י: "אזקין להו - עד שלא נבנה בית שני, ופשיטא דפסולין, דגבי מומין קתני להו בבכורות 'הזקן והחולה והמזוהם'"), ובתוס' תמהו על כך מדברי המדרש (במ"ר יב, יח) אודות השוורים שהקדיש משה רבינו לצורך העגלות במדבר: "והיה משה מתיירא ואומר, תאמר שמא אחת מן העגלות נשברה או אחד מן השוורים מת, ונמצא קרבן של נשיאים פסול, אמר לו הקב"ה 'והיו לעבוד את עבודת אהל מועד' (במדבר ז, ה), ניתן להם הוויה שיהיו קיימים לעולם, עד היכן היו קיימים, ר' יודא בשם ר"ש בר ר' נחמן ור' חוניא בשם בר קפרא אמר עד שבגלגל שוורים זבחו, והיכן הקריבום, ר' אבא בר כהנא אמר בנוב הקריבום, ר' אבהו אמר בגבעון הקריבום, ר' חמא בר ר' חנינא אמר בבית העולמים הקריבום... תני בשם רבי מאיר, עד עכשיו הן העגלות והפרות קיימות ולא הוממו ולא הזקינו ולא הטריפו ולא נשברו, והלא דברים ק"ו, מה אם העגלות שנדבקו במלאכת אוהל מועד ניתן להם הוויה עד שיהיו קיימות לעולם, ישראל שהם דבוקים בהקב"ה על אחת כמה וכמה" וכו', ונתקשו התוס' מדוע לא נפסלו מדין זקנה, והיאך הקריבום לקרבנות, ותירצו, שהוראת שעה היתה להקריבם, ולולי כן אכן לא היו רשאים להקריבם לקרבנות.

וכתב בהגהות 'מצפה איתן' (זבחים שם): "הוצרכו לזה (-דהוראת שעה היתה) לשיטתם ביומא, שכתבו דפסול דזקן מדאורייתא הוא בשנים, ומשו"ה הוצרכו לומר מה שהקריבם שלמה הוראת שעה היתה, אבל לדעת הרמב"ם אתי שפיר מדינא, דס"ל דליכא פסול בשנים מן התורה רק כשהוא רותת מחמת זקנה, וכמו שכתב ה'משנה למלך' הל' איסורי מזבח, ולדידיה ניחא מה שהקריבן שלמה, דאיתא במדרש נשא... ש'לא נטרפו ולא הזקינו', פירוש, שלא נעשו רותתין כלל, ואם כן לא נפסלו משום זקנה" (וכ"כ בחי' 'שפת אמת' זבחים שם).

גם הגאון היעב"ץ העיר כן בחידושיו (זבחים שם) על דברי התוס', ונביא את דבריו בגין שנוגעים לפרשת העקידה שבפרשתנו, וז"ל: "הוראת שעה היתה, אין צריך לומר כן, שהרי הזקן אינו בעל מום לשחוט עליו הבכור במדינה... וכן בכל הקדשים מפני הכבוד בלבד הוא שאין מביאין זקנים, כדתנן פ"ק דפרה מ"ב, ופסול זקנים היינו טעמא משום דכחישי, כדמפרש בבכורות שתש כחן, והיינו דוקא בדרך הטבע, שהזקנה גורמת כחש בשר ותשות כח, משא"כ בפרים הללו שהאריכו שנים כ"כ בדרך נס מופלא, ודאי לא שלטה בהם כחישות ותשות... ואין נאה לגבוה וכבוד יותר מאלו, זה ברור בס"ד, וכן אילו של יצחק שנברא מששת ימי בראשית [והיאך הקריבו אברהם אבינו, אלא] בודאי לא הוזקן ולא הוכחש עד זמן שהקריבו אברהם אבינו, אבל הושבח בתוך כך בלי ספק, לפיכך הוכשר יותר מאיל אחר". ולדעת התוס' שפסול זקנה תלוי בשנים, נצטרך גם כן ליישב שהיתה בזה הוראת שעה (עי' רשב"ם וספורנו בראשית כב, יג; וע"ע בפי' הרע"ב על אבות פ"ה מ"ו; דרך חיים; לחם שמים אבות שם).