|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה – חולדה מצויה
|
 |
 |
|
| תמונה 1. חמוס הבית צילם: Gilowyn | תמונה 2. חולד הגלריה של גיא חיימוביץ |
 |
 |
|
|
תמונה 3. חולדה מצויה צילם: Kilessan |
תמונה 4. חולדת החוף צילם: Reg Mckenna |
בעלי חיים חופרי מחילות
שמה של ה"חולדה" מעיד עליה שהרי הוא נגזר מהשורש "חלד" שמשמעותו חפר או נעץ באדמה ("האזינו כל יושבי חלד" = שמעו כל יושבי האדמה). מכאן נגזר שמו של פגם השחיטה הנקרא "חלדה" הנגרם מהחדרת הסכין מצדי הצוואר בין העור לקנה והוושט וחיתוכם כלפי חוץ במקום חיתוך מבחוץ פנימה. באופן זה הסכין חבוי, בתוך צוואר בעל החיים הנשחט, בכל מהלך השחיטה. פסול זה מבואר בגמרא (חולין, כ ע"ב): "חלדה היכי דמי? כחולדה הדרה בעיקרי בתים דמכסיא וכו'". מפרש שם רש"י: "בעיקרי בתים - קרו"ט בלעז" שמשמעותו היא "חורים"(5). חלדה דומה ל"חולדה" המסתתרת בתוך מחילה חפורה. על כושר החפירה של ה"חולדה" ניתן ללמוד גם מהמשנה באהלות (פי"ח מ"ח): "את מה הם בודקים? את הביבים העמוקים ואת המים הסרוחים ... ובית הלל אומרים: כל מקום שהחזיר והחולדה יכולים להלך בו אינו צריך בדיקה". מפרש רע"ב: "חזיר וברדלס - דרכן לחפור ולחפש תחת הקרקע, ואם ימצאו נפל קבור יוציאוהו משם. ברדלס, חיה שקורין לה בערבי אלצבע". אמנם גרסתו היא ברדלס במקום חולדה אך בכל הספרים הגרסה כבמשנתנו. מוצאים אנו בתוי"ט:
"שהחזיר והחולדה - כך הוא בכל הספרים. גם בפ"ק דפסחים דף ט מייתי לה. וגרס כך. והר"ב העתיק שהחזיר והברדלס. והתוס' דפסחים העתיקו חולדה וברדלס וחזיר. ובברייתא בגמרא פ"ב דנדה דט"ז. ופ"ג דעבודת כוכבים דף מב. מעשה בשפחתו של מסיק כו'. וטהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצוים שם. והוא בתוספתא הביאה הר"ש לעיל ספט"ז ובנוסחת מהר"ם שבמשנתינו שהחזיר וחולדה והברדלס יכולים כו'" (6).
בית הגידול של ה"חולדה"
בית הגידול של ה"חולדה" הוא משכנות אדם כפי שמעידים מקורות רבים בספרות חז"ל. במסכת פסחים נאמר: "ולא יחמד איש את ארצך, מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה וכו'" (ח ע"ב). "משנה: אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית וממקום למקום, דאם כן מחצר לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף" (ט ע"א) ולאחר מכן "אלא אמר רבא: מה שמשייר יניחנו בצנעה, שמא תטול חולדה בפנינו, ויהא צריך בדיקה אחריו" (שם, ע"ב). "מתיב רב שימי: שרץ בפי חולדה וחולדה מהלכת על גבי ככרות של תרומה" (ט ע"ב). "עכבר נכנס וככר בפיו, וחולדה יוצאה וככר בפיה מהו?" (י ע"ב). במסכת שבת (קנא ע"ב) אנו מוצאים: "ותניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: תינוק בן יומו חי אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, אבל עוג מלך הבשן מת צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים וכו'".
תפריט ה"חולדה"
בפסחים (ט ע"א) ובנדה (טו ע"ב) נאמר: "מעשה בשפחתו של מסיק אחד ברימון, שהטילה נפל לבור, ובא כהן והציץ בו, לידע אם זכר אם נקבה, ובא מעשה לפני חכמים וטהרוהו, מפני שחולדה וברדלס מצויים שם וכו'"(7). רשימת החיות שנמנו כאן תלויה במחלוקת גרסאות. אין ספק לגבי כישורי החפירה ואיתור המזון המעולים של החזיר שכמעט אין דומה להם בעולם בעלי החיים. הברדלס בוודאי איננו בעל החיים הנקרא צ'יטה אלא צבוע או אולי נמייה ("הזאב והארי הדוב והנמר והברדלס") שהרי הוא איננו ניזון מפגרים אלא מטרף חי. מקורות נוספים המעידים על אכילת בשר מובאים במסכת פסחים: "תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה" (פסחים, ח ע"ב). "מתיב רב שימי: שרץ בפי חולדה וחולדה מהלכת על גבי ככרות של תרומה וכו'" (שם, ט ע"ב). "... דאם איתא דמעכבר שקלתיה עכבר בפיה הוה משתכח וכו'" (י ע"ב). במסכת שבת (קנא ע"ב) אנו מוצאים: "ותניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: תינוק בן יומו חי אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, אבל עוג מלך הבשן מת צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה, כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות, כיון שמת בטלה אימתו".
התנהגות אגירת המזון של ה"חולדה"
"... ואיבעית אימא: התם ודאי וודאי הוא, כיון דחולדה וברדלס מצויין שם - ודאי גררוהו בההיא שעתא. נהי דשיורי משיירא מיגרר מיהת ודאי גררום בההיא שעתא ... ומי אמרינן אין חוששין שמא גררה חולדה? והא קתני סיפא: מה שמשייר יניחנו בצנעה, שלא יהא צריך בדיקה אחריו? אמר אביי: לא קשיא; הא בארבעה עשר, הא בשלשה עשר. בשלשה עשר דשכיח ריפתא בכולהו בתי לא מצנעא, בארבעה עשר דלא שכיחא ריפתא בכולהו בתי מצנעא וכו'"(8) (פסחים, ט ע"ב). התנהגות ה"גרירה" ("שמא גררה חולדה") והאגירה מתוארים ביחס ל"חולדה" גם בילקוט שמעוני (תהלים, רמז תשנז):
"האזינו כל יושבי חלד. רבי אחא בשם ר' אבהו ורבנן, חד אמר מה מושל כל באי עולם לחולדה לפי שכל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מחולדה. וחד אמר מה חולדה זו גוררת ומנחת ואינה יודעת למי מנחת, כך כל באי עולם גוררין ומניחים ואין יודעין למי מניחין יצבור ולא ידע מי אוספם".
 |
 |
|
|
תמונה 5. דלק אירופי צילם: Neil Phillips |
תמונה 6. שועל מצוי מקור |
ה"חולדה" כ"עכברוש"
ההתנהגות המתוארת בסוגיה בפסחים של גרירת חמץ מבית לבית וממקום למקום הולמת את החולדה המצויה (Black Rat או Ships Rat) הנפוצה באזורנו. מועמדת טובה יותר לזיהוי היא חולדת החוף (Brown rat) (תמונה 4) אלא שרוב החוקרים טוענים שהיא הגיעה לאזורנו מאירופה רק במאה ה – 20 לאחר שהגיעה לשם מדרום-מזרח אסיה במאה ה – 18(9). בית הגידול הטבעי של החולדה המצויה הוא יערות ובעיקר אורנים, עצי דקל ובתות סביב חופי הים התיכון. בהתאמה לבית גידולה החולדה המצויה מטפסת מצטיינת בהשוואה לחולדת החוף. החולדה בונה בין ענפי העצים קינים גדולים כמעט כדוריים מזרדים ועלים יבשים אך בהעדר עצים מתאימים היא מקננת במחילות. כאשר היא חיה בתוך בתים היא מקננת בחורים בקיר או בחללים מתחת לריצוף או מעל התקרה. אם נקבל את ההשערה שגם חולדת החוף הייתה בארץ ובבבל בתקופת חז"ל הרי שהדברים ברורים מאליהם משום שחולדה זו מרבה לחפור מחילות בכל בתי הגידול בהם התיישבה.
נבחן את התאמת מאפייני ה"חולדה" המתוארים בספרות חז"ל למכרסם הנקרא בלשוננו בשם זה. החולדה היא בעל חיים החי בשכנות לאדם ואף בתוך הבתים, חופר מחילות, גורר ואוגר עודפי מזון בטריטוריה שלו ותפריטו כולל לחם. החולדה המצויה פעילה בדרך כלל בלילה, ובמיוחד בבתי גידול טבעיים, אך במקומות חבויים היטב כמו פינות חשוכות באסמים ובמחסנים היא פעילה כל היממה. תיאורי ה"חולדה" כטורף וכאוכלת בשר מתאימים אף הם להתנהגות החולדה המצויה ויותר מכך לחולדת החוף. החולדה המצויה אוכלת-כול (Omnivore) בעלת דפוסי התנהגות של טורפת בהזדמנויות רבות. אף על פי שעיקר תזונתה מבוסס על צמחים (דגנים, פירות וזרעים), היא נחשבת לטורפת אופורטוניסטית תופעה המודגשת היטב כאשר היא חיה בסמוך לאדם. היא ניזונה באופן קבוע מחרקים, תולעים וחלזונות אך עשויה לטרוף ביצים ואפרוחים ולנשוך עופות בית. על נזק הנגרם מנשיכה ניתן ללמוד מלשונו של איסי בן יהודה "ואין חיה מזיקתה ... ואין חולדה מזיקתה". בדרך כלל הסכנה העומדת בפני בעלי חיים היא טריפה על ידי חיות בר אך ייתכן ויש רבותא בלשון זו. ההבטחה היא שלא רק שהבהמה והתרנגולת לא יטרפו אלא אפילו לא יינזקו בנזק קל הנגרם מנשיכה. אם נבין כך את כוונת דבריו הרי שיש בכך אישוש לזיהוי ה"חולדה" כחולדה ("עכברוש").
ה"חולדה" כמכרסם החולד(10)
בימי הביניים התפתחה בהשפעת הערבית גישה שונה לזיהוי החולד ("חולדה") שקנתה לה שביתה בעברית בת זמננו. הכוונה למכרסם התת-קרקעי העיוור הנקרא בספרות חז"ל בשם אישות ובלשוננו חולד (Spalax ehrenbergi). הוא נקרא בערבית בשם "כ'לד" ולכן תרגמו המפרשים שהושפעו מהערבית את החולד באופן זה. הרמב"ם מפרש במשנה "אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום" (פסחים, פ"א מ"ב): "גררה "ג'רת" וחולדה "אלכ'לד". לאור כך שזיהוי האישות חד משמעי (ראה במאמר "וליחשוב נמי תנשמת") ניתן היה להסיק על פי הירושלמי המזהה את ה"חולדה" עם האישות שאכן היא ה"כ'לד" כלומר חולד. "אישות זו חולדה. אף על פי שאין ראייה לדבר זכר לדבר נפל אשת בל חזו שמש" (ירושלמי, מועד קטן, פ"א פ טור ג /ה"ד). קדמו לרמב"ם בפירוש זה הרס"ג ואבן ג'נאח שכתב בספר השורשים: "... החלד והעכבר הוא העכבר הסומא מברייתו".
מנחם דור סבר שבעקבות העברת השם "חולד" למכרסם "אישות" (Spalax) שימש השם "חולדה" לכינוי מכרסם אחר הנקרא בשפת העם "עכברוש" (Rat). לדעתו הראשון שהשתמש בשם חולדה במובן המקובל בימינו היה הזואולוג ישראל אהרוני בשנת 1923. שם זה התקבל בעברית המדוברת ועל ידי כל המפרשים החדשים.
מפתה לייחס את התנהגות הגרירה והאגירה שנאמרו על ה"חולדה" לחולד משום שהוא אוגר כמויות עצומות של מזון באופן שיטתי. משקלה של כמות המזון הנאגרת במחילה אחת יכולה הגיע לכמה קילוגרמים. לדוגמה מחילה שנחפרה ובה נמצאו 25 ק"ג של תפוחי-אדמה ושל גזר. בדרך כלל אוגר החולד כל סוג של מזון בחדר נפרד במחילתו. לאמיתו של דבר קשה להניח שדברי הגמרא מתייחסים לחולד משום שהוא איננו מצוי בביתו של האדם. החולד עיוור (עיניו מנוונות כמעט לחלוטין) ולכן הוא אוסף את מזונו תוך כדי חפירה במחילות מתחת לפני הקרקע ואין סכנה שיגרור לחם הנמצא בבית על פני השטח. החולד איננו חופר מחילות מתחת לבתים משום שהוא זקוק לפתיחת פירים לצורך אספקת אוויר לנשימה.
התנהגות האגירה של ה"חולדה" המתוארת בבבלי (פסחים, ט ע"א-ע"ב), לפחות על פי ההווה אמינא, תלויה בשכיחות לחם בסביבתה דבר המעיד על חשיבותו עבורה. החולד לעומת זאת איננו ניזון מלחם אלא מירק, ובעיקר איברי-תשמורת תת-קרקעיים של צמחים (בצלים, פקעות, שורשים מעובים וכו') שאותם הוא אוסף תוך חפירה מתחת לפני הקרקע. ראיה חד משמעית כנגד זיהוי ה"חולדה" עם החולד הם דברי איסי בן יהודה "תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה" (פסחים, ח ע"ב). החולד צמחוני ותת קרקעי ואין סכנה שיזיק לתרנגולת באשפה. ראייה נוספת ניתן לקבל מדברי רב אשי בחולין (ט ע"ב): "ת"ש: צלוחית שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה טמאה, שאני אומר: אדם טמא נכנס לשם וכיסה; הניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה, אם יכולה חולדה לשתות ממנה, או נחש לדברי רבן גמליאל, או שירד בה טל בלילה פסולה". "חולדה" ששותה מים מצלוחית היא בוודאי איננה חולד שמקבל את אספקת המים ממזונו (ראו עוד במאמר "אם יכולה חולדה לשתות ממנה" (חולין, ט ע"ב)).
החולדה כטורף ממשפחת הסמוריים
הזיהוי הרווח בין המפרשים וחוקרים בני זמננו ל"חולדה" מניח, בדרך כלל, שהיא צורת הנקבה או השם הארמי של החולד שנמנה בתורה ברשימת השרצים(11): "וזה לכם הטמא בשרץ השרץ על הארץ החלד והעכבר והצב למינהו" (ויקרא, יא כ"ט). מפרש שם אונקלוס: "ודין לכון דמסאב ברחשא דרחיש על ארעא, חולדא ועכברא וצבא לזנוהי". בתרגום יונתן אנו מוצאים: "ודין לכון דמסאב דמיה ומשכיה ובישרה בריחשא שרחיש על ארעא: כרכושתא ועכברא אוכמא וסמוקא וחיורא וחדרונא לזנוי"(12): רש"י (ויקרא,יא כ"ט) מפרש "החלד - מושטיל"ה" ובאופן זהה גם הרד"ק בספר השורשים "החולד והעכבר - הוא הנקרא חולדה בדברי רז"ל שקורים לו מושתיל"א". המושטיל"ה (Mustela) היא שמו של הסוג חמוס הנכלל בתת משפחת הסמורים (Mustelinae) במשפחת הסמוריים (Mustelidae). בני סוג זה (באנגלית Weasels)(13) הם טורפים קטנים ארוכים וצרים בעלי רגלים קצרות. מבנה גופם הצר של החמוסים מאפשר להם לחדור למחילות טרפם שהוא יונקים קטנים. באופן זה מזהים כל התרגומים העתיקים והמפרשים כמו הוולגטה והשבעים.
ברוב התרגומים הארמיים החולד נקרא "כרכושתא" או נגזרת של שם זה כאשר "כרכושתא" היא חולדה. כך אנו מוצאים למשל לגבי חולדה הנביאה: "תרתי נשי יהירן הויין, וסניין שמייהו, חדא שמה זיבורתא, וחדא שמה כרכושתא" (מגילה, יד ע"ב). לדעת הערוך (ערך "חלד") גם "חולדת הסנאים" נכללת בקבוצת ה"חולד-חולדה" וגם היא אחת ממיני הטורפים הקטנים: "בפרק ח' בכלאים הקופד וחולדת הסנאין חיה. ובפרק מרובה בגמרא אין מגדלין רשב"א אומר: מגדלין כלבים כופריים וחתולות וקופים וחולדת הסנאין מפני שעשויין לנקר את הבית פירוש בלע"ז מרטורילא"(14).
תיאור מפורט למדי של "חולדת הסנאים" מובא בגמרא (בבא קמא, פ ע"א): "כשם שאמרו אין מגדלין בהמה דקה, כך אמרו אין מגדלין חיה דקה; ר' ישמעאל אומר: מגדלין כלבים כופרין, וחתולים, וקופין, וחולדות סנאים, מפני שעשויים לנקר את הבית. מאי חולדות סנאים? אמר רב יהודה: שרצא חרצא; ואיכא דאמרי: חרזא דקטיני שקיה ורעיא ביני וורדיני. ומאי שרצא? דמתתאי שקיה"(15). מפרש רש"י (שם): "חולדות סנאין - גדילות בסנה. לנקר את הבית - מן העכברים. וורדני - סנה. דקטיני - דקים. דמתתאי שקיה - שוקיה גוצין". כך מפרש גם הרא"ש (כלאים, פ"ח מ"ה): "חולדת הסנאין - מין חולדה הגדלה בסנה". התיאור בגמרא של בעל חיים טורף בעל רגלים קצרות שניתן לגדלו בבית לצורך סילוק עכברים מזכיר את חמוס הבית או חמוס מבאיש (Mustela putorius furo). חמוס הבית הוא תת-מין של סמור שבוית כנראה מסמור הבר האירופי. בעבר החמוס היה נפוץ בתור חיית ציד באירופה ששימשה ללכידת עכברים, חולדות ומכרסמים אחרים, בזכות גופו הארוך והצר, שמאפשר לו כניסה למחילותיהם.
הרמב"ם בפיהמ"ש (כלאים, פ"ח מ"ה) מתאר את "חולדת הסנאים" כמין שונה מהחולד אך דומה לו: "וחולדת הסניים, בעל חי דומה לחולד והוא ממיני השועלים ... אמר ר' יוסי שבית שמאי היו מסופקין בחולדת הסניים אם היא שרץ משמונה שרצים והיא ממין החלד או שהיא מין חיה וכו'". משתמע מדבריו שגם הוא מזהה את "חולדת הסנאים" כמין טורף קטן הדומה לשועל. ייתכן וכוונתו לדלק (תמונה 5) הדומה בפרטים רבים לשועל (תמונה 6). מבנה גופו מאורך ונמוך. הוא בעל זנב פרוותי ארוך וצבעו חום המזכיר את צבעו של השועל. מדברי רבי יוסי ניתן אולי להסיק שאמנם "חולדת הסנאים" דומה לחולד אך שונה ממנו באופן משמעותי מאד ולכן ייתכן והם נכללים בקבוצות רחוקות ("שרץ" לעומת "חיה")(16). ייתכן וגם הריבמ"ץ במשנה בכלאים (שם) מזהה את "חולדת הסנאים" כמין בתת משפחת הסמורים: "וחולדת הסנאין - לעז רולו". אולי הכוונה למין גרגרן הנקרא בלטינית Gulo gulo ("ר" ו"ג" התחלפו). מוסף הערוך (ערך "גלאקסינון") קושר ל"חולדת הסנאים" גם את המילה גלאקסינון המופיעה במדרש:
"ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב כותנות אור אילו בגדי אדם הראשון שדומין לפנס, רחבים מלמטן וצרים מלמעלן, יצחק רבייה אמר חלקים כציפורן ונאים כמרגלית, אמר ר' יוחנן ככלי פשתן הדקים הבאין מבית שאן כתנות עור שדבקים לעור, ר' אלעזר אמר איגיאה, ר' יהושע אמר לגא, ר' יוסי בר' חנינא אמר סיסרנון, ריש לקיש גלאקסינון, ובהם היו בכורות משתמשין וכו'" (בראשית רבה, (תיאודור-אלבק) בראשית, פרשה כ כ"א).
מוסף הערוך:
"פירוש בלשון יוני עור בעוד שערו עליו של מין חולדה יקרה וחשובה הנגדלת במדינות צפון ואולי היא חולדת הסנאים הנזכרת במשנת דכלאים. פירוש גלא חולדה. פירוש כסנאי דבר נחמד בא מארץ אחרת בלשון יוני. ירושלמי דשבת פרק במה מדליקין ועורות תחשים רבי נחמיה אומר גלקסינון".
תאורו הולם את החורפן (מינק - Mustela lutreola) החי בצפון ופרוותו משמשת עד ימינו להכנת ביגוד יוקרתי ואם כן גם על פי פירושו השם "חולדת הסנאים" מתייחס לאחד ממיני הסוג חמוס.
מנחם דור הניח שהשמות "חולד-חולדה-כרכשתא" כללו את כל הטורפים הקטנים, הולכי כפות וקצרי גפיים ממשפחת הסמוריים משום שבעת העתיקה לא הבחינו בין המינים השונים ואכן התורה אסרה את החולד "למינהו". ברשימת מיני החולד נכללים כל המינים הטורפים הקטנים של הארץ כמו הנמייה, הדלק, גירית, גירית דבש, סמור ולוטרה. ייתכן וגישה זו אינה עולה בקנה אחד עם שיטות הראשונים המתרגמים חולד למושתיל"א משום ששם זה יוחד רק לסוג חמוס.
אמנם בימינו הסמוריים אינם נפוצים במשכנות אדם אך בעבר היו מינים שחיו בצמוד אליו. הנמיות שניתן לראותן רק לפעמים, באזורים מאוכלסים, (ראו במאמר "דרוסת חתול ונמייה") היו נפוצות מאד בעבר ושימשו כאמצעי להשמדת עכברים בדומה לחתול בימינו. עד היום הנמיות נפוצות מאד בערים בהודו ומצרים. הרמב"ם במשנה (חולין פ"ג מ"ג) מפרש: "וחולדה, "אלערס", וכל שכן מה שגדול ממנו". ניתן להסיק מדבריו ש"אלערס" הוא בעל חיים קטן ואכן בשם זה נקרא בערבית החמוס (Mustela). הרמב"ם הסתמך בפירושו על המציאות שהכיר במצרים בה אכן החמוס המצרי היה נפוץ בבתים ושימש לביעור מכרסמים ומזיקים אך השאלה האם מציאות זו הייתה קיימת בארץ ישראל עדיין לא באה על פתרונה אם כי קיימים ממצאים זואו-ארכיאולוגיים המלמדים שהיו בארץ חמוסים במשכנות האדם(17).
מפירוש התוס' בפסחים (כא ע"א) ניתן להסיק שלפחות בהקשר שבו עוסקת שם הסוגייה הרי שהחולדה איננה אחד מהטורפים שוכני הבית. תוס' מחלק בין חיה שניתן להאכילה בחמץ בערב פסח כל זמן שהוא מותר בהנאה למרות שהיא עלולה להצניע את החמץ לבין חולדה שיש למנוע ממנה להגיע לחמץ:
"ואי אשמעינן חיה משום דמצנעת לה - ואין עובר משום בל יטמין דבל יטמין נפקא לן מלא ימצא ואין זה מצוי כיון שאין ידוע היכן הוא ... הקשה רשב"א היכי שרי להאכיל לחיה שדרכה להטמין הא תנן בפ"ק (דף ט:) מה שמשייר יניחנו בצינעא כדי שלא תטול חולדה בפניו ויהא צריך בדיקה אחריו וכל שכן שאסור ליתן בפניהם. ויש לחלק בין חיה לחולדה המגדלים בבתים דההיא לא מצנעא כולי האי כמו חולדה הטומנת בחורים ובסדקין".
משתמע שמדובר בשני סוגי בעלי חיים החיים בסביבת האדם, "חיה" ו"חולדה" השונים במקום הסתרת שאריות המזון. ה"חולדה" טומנת "בחורים ובסדקין" כלומר במחילות בניגוד לחיה המסתירה במקומות גלויים יותר. אם נאמץ את זיהוי החולדה כחמוס נמצא התאמה רבה לתיאורים בספרות חז"ל. כאמור בסוגיות שצוטטו, ה"חולדה" היא בעל חיים טורף הגורר ואוגר מזון במחילתו. הקושי בזיהוי זה נובע מהקשר בין ה"חולדה" והלחם. אמנם כמה מהמינים במשפחת הסמוריים כוללים בתפריטם, באופן אקראי, גם מזון צמחי ובעיקר פירות עסיסיים הנאכלים במקום אך לא לחם הנחשב אף כמזיק להם.
(1) השמות "חולד" ו"חולדה" המסומנים במירכאות מציינים את השמות המופיעים במקורות ואילו השמות ללא מירכאות מציינים את המינים כפי שהם נקראים בעברית בת זמננו.
(2) הסוג כולל את מיני החמוסים.
(3) על כפל המשמעות של החולד עמד י. נ. אפשטיין בספרו "מבואות לספרות האמוראים – חלק א'" עמ' 148. הוא מוסיף משמעות שלישית ולדעתו גם החתול נקרא בשם כרכושתא המקביל לחולדה.
(4) ז. עמר, "החמוס – זיהוי ה"חולדה" שבמשנה על ידי הרמב"ם", לשוננו עג (תשע"א), עמ' 327-333.
(5) ד"ר משה קטן ב"אוצר לעזי רש"י".
(6) הבדלי הגרסאות שבהן מוחלפת "חולדה" ב"ברדלס" קשורים, אולי, (איני יודע אם בקשר של "סיבה" ו"מסובב", ואם אכן התשובה חיובית מהי ה"סיבה" ומהו ה"מסובב"?) למשמעויות הדומות שקבלו שמות אלו. אין ספק שה"ברדלס" העשוי לגרור נפל (עבודה זרה, מב ע"א) איננו הברדלס (הטורף דמוי הנמר) אך אחת מהצעות הזיהוי היא שהכוונה לאחד ממיני הטורפים הקטנים, אולי גחן. הגחן דומה במבנה גופו ובהתנהגותו לטורפים ממשפחת הסמוריים הנקראים "חולדה" ואם כן יתכן שה"ברדלס" וה"חולדה" הוחלפו בשמם ו\או בזיהויים. י. נ. אפשטיין (שם, עמ' 150) מתרגם ברדליס ל – Marder הנקרא בעברית דלק. משתמע מדבריו שהוא מקבל את עמדתו של לעף שבעל חיים זה נקרא גם Marduris או Mardulis ולכן הוא רואה בו את הברדלס (ברדליס). ייתכן, אם כן, שזיהוי זה הועבר ל"חולדה" לגורסים "ברדלס" במקום "חולדה".
(7) פירוש: מַעֲשֶׂה בְּשִׁפְחָתוֹ שֶׁל ישראל מֵצִיק (אדם תקיף) אֶחָד בּעיירה רִימּוֹן, שֶׁהִטִּילָה נֵפֶל לַבּוֹר וּבָא כּהֵן וְהֵצִיץ בּוֹ כדי לֵידַע בנפל זה אִם זָכָר הוּא אִם נְקֵבָה הִיא, שיש הבדל בטומאת יולדת בין יולדת זכר ונקבה. וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים לדון האם טמא הכהן משום מאהיל על המת, וְטִיהֲרוּהוּ. מִפְּנֵי שֶׁחוּלְדָּה וּבַרְדַּלֵּס (חיה טורפת קטנה) מְצוּיִין שָׁם, ומן הסתם כבר נאכל הנפל על ידיהם קודם לכן.
(8) פירוש: ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: התם [שם] אין זה ודאי וספק אלא ודאי וודאי הוא, כיון שחולדה וברדלס מצויין שם ודאי גררוהו בההיא שעתא [באותה שעה]. נהי דשיורי משיירא [אף על פי שמשיירת] החולדה ממאכלה מיגרר מיהת [ואולם לגרור] המאכל לחורם ודאי גררום בההיא שעתא [באותה שעה]. לישנא אחרינא [לשון אחרת] בתירוץ זה: נהי [אף על פי] שודאי אכלום לא אמרינן [אומרים אנו], ודאי גררוהו לחורייהו [גררוהו לחורם] אמרינן [אומרים אנו], ואין מכאן ביטול לסברה הכללית שאין ספק מוציא מידי ודאי ... ומעתה דנים בצד יסודי יותר של ההלכה במשנה. ומי אמרינן [והאם אנו אומרים] אין חוששין שמא גררה חולדה? והא קתני סיפא [והרי שנינו בסוף המשנה הבאה]: מה שמשייר לאחר הבדיקה יניחנו בצנעה, שלא יהא צריך בדיקה אחריו. הרי שבכל זאת חוששים לחולדה שמא תבוא ותקח מהחמץ שנותר שם!
אמר אביי: לא קשיא [קשה]; הא [זה] בארבעה עשר צריך בדיקה, והא [זה] בשלשה עשר אין צריך בדיקה. והסבר הדברים: בשלשה עשר בניסן דשכיח ריפתא בכולהו בתי [שעוד מצוי לחם בכל הבתים] לא מצנעא [מצניעה] אותו חולדה, ואין חוששים שגררה והטמינה. בארבעה עשר בניסן שלא שכיחא ריפתא בכולהו בתי [מצויה הפת בכל הבתים] מצנעא [מצניעה אותו].
(9) אני מטיל ספק בקביעה זו משום שהמוצא הגיאוגרפי של שני מיני החולדות דומה ושתיהן הופצו ברחבי העולם בעזרת שיירות ואוניות מסחר, ולכן קשה להניח שחולדת החוף הגיעה אלפי שנים מאוחר יותר. יתר על כן, קיימת עדות לנוכחות שני המינים במלטה כבר בתקופה הניאוליטית (The Effect of Neolithic Man on Maltese Environment). יחסי הגומלין בין שני מיני החולדות נחקרים בעת האחרונה באופן מקיף בגלל השפעתם על תפוצת המינים והנזק הנגרם על ידם לפאונות ייחודיות באיים אקזוטיים. ממחקרים אלו עולה שחולדת החוף מותאמת טוב יותר לסביבה האנושית ואילו החולדה המצויה מותאמת לסביבה מיוערת. ייתכן אם כן שחולדת החוף אמנם הייתה קיימת בארץ כבר מוקדם יותר אך רק בעקבות העלייה בצפיפות אוכלוסיית האדם היא הפכה לדומיננטית בנוף העירוני ולכן התגלתה באיחור. בצפון אירופה היא אף דחקה לחלוטין את החולדה המצויה.
(10) הרב ד. כוכב סבר שהחולדה היא החולד. את עמדתו הציג במאמר "החולדה" (לקריאה הקש/י כאן).
(11) בדיון על שמונת השרצים אנו מוצאים: "רבי יהודה אומר הלטאה כחולדה" (חולין, ט ע"ב) וכאן ברור שהכוונה לחולד שנמנה בפסוק (ויקרא, יא כ"ט) יחד עם העכבר. להלן נראה שההשוואה בין החולד לחולדה איננה מקובלת על כל המפרשים.
(12) פירוש: ואלו שדמם, עורם ובשרם טמאים לכם בשרצים הרוחשים על הארץ. חולדה ועכבר (שחור, אדום ולבן) וחרדון (?) למיניהם".
(13) משערים שמקור השם weasel הוא בשורש אנגלי-סקסוני "weatsop" שמשמעותו "בעל חיים אכזר וצמא דם". היום נקראים בשם Weasel כל המינים בסוג או כל הסוג כיחידה.
(14) הלע"ז מרטורילא מתייחס כנראה לאחד ממיני הטורפים במשפחת הסמוריים אך זהותו המדוייקת איננה חד משמעית. קאהוט מציין ב"ערוך השלם" (הערה 6) שקיימת גרסה (כת"י ליידן) שבה נכתב מימורלא ואולי צריך לגרוס מסטיללא (mustela) שהוא שמו של אחד ממיני החמוס ("בלשון אשכנז וויעזעל). על פי גרסת הערוך שבידינו ("מרטורילא") הכוונה אולי למין דלק אירופי (martorella או martora באיטלקית).
(15) פירוש: וממשיכה הברייתא: כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ חכמים אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה, כָּךְ אָמְרוּ שאֵין מְגַדְּלִין חַיָּה דַּקָּה, כגון כלבים וחתולים. ר' יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מְגַדְּלִין חיות בית שיש בהן תועלת ואינן מזיקות כגון כְּלָבִים כּוּפְרִין (כלבי ציד), וַחֲתוּלִים, וְקוֹפִין, וְחוּלְדּוֹת סְנָאִים, מִפְּנֵי שֶׁעֲשׂוּיִים אלה לְנַקֵּר (לנקות) אֶת הַבַּיִת ממיני שרצים, ולכן מותר לגדלם. ושואלים: מַאי [מה הן] חוּלְדּוֹת סְנָאִים הללו? אָמַר רַב יְהוּדָה: קוראים להן בארמית שַׁרְצָא חַרְצָא; וְאִיכָּא דְּאָמְרִי [ויש שאומרים]: שקוראים להן חַרְזָא, דִּקְטִינֵי שָׁקֵיהּ וְרָעֲיָא בֵּינֵי וַורְדִּינֵי [שדקות שוקיה ורועה בין הקוצים]. וּמַאי שַׁרְצָא [ומה טעם קוראים להן שרץ]? דְּמִתַּתַּאי שָׁקֵיהּ [מפני ששוקיה נמוכות] ונגררות על הארץ ונראות כשרץ השורץ על הארץ".
(16) הספק של בית שמאי לגבי מעמדה של "חולדת הסנאים" עשוי להיות מובן אם נניח שאכן היא שייכת לקבוצה סיסטמטית שונה מאשר החולד. הדמיון בין המינים בתת משפחת הסמורים גדול מאד וקשה להניח שהיה מתעורר ספק האם "חולדת הסנאים" היא שרץ אם גם החולד שייך לסמורים. ייתכן אם כן שיש כאן ראיה למזהים את החולד כמין מכרסם.
(17) מתוך ז. עמר (שם).
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.