כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ
יבמות קד ע"א - ע"ב
"חלצה וקראה אבל לא רקקה - רבי אליעזר אומר: חליצתה פסולה, רבי עקיבא אומר: חליצתה כשרה.
אמר רבי אליעזר: (דברים כה, ט) כָּכָה יֵעָשֶׂה - כל דבר שהוא מעשה מעכב.
אמר לו רבי עקיבא: משם ראיה! כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ - כל דבר שהוא מעשה באיש".
שפיר קאמר ליה רבי עקיבא! ומה ישיב רבי אליעזר?
אלא שכך ישיב רבי אליעזר לרבי עקיבא: מי כתיב כלשונך: יֵעָשֶׂה בָּאִישׁ?! יֵעָשֶׂה לָאִישׁ כתיב! הרקיקה אמנם אינה בגוף האיש, אך החולצת עושה מעשה לרקוק, ומעשה זה מופנה אֶל הָאִישׁ, לפגוע בו ולבזותו! ואתה רבי עקיבא אינך מודע לכך כי כהלל הזקן רגיל אתה שלא להעלב ולהפגע. כשאמר לך בן הרכינס (מסכת יבמות דף טז ע"א) "אתה הוא עקיבא, ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו?! אשריך שזכית לשם, ועדיין לא הגעת לרועי בקר!" ענית לו "ואפילו לרועי צאן!". אולם שב אתה על טעותך שטעית בתחילת תשובתך הראשונה לפניי (ירושלמי פסחים פ"ו ה"ג), וסברת שכמותך - גם שאר אדם אינם חשים בשומעם דבר שחוק וגיחוך תוך כדי להט משא ומתן במלחמתה של תורה. ואולם אני הקפדתי עליך, והשבתיך: (מסכת פסחים דף סט ע"א) "עקיבא, בשחיטה השבתני [רש"י: דבר שחוק וגיחוך שאמרת "או חילוף"] - בשחיטה תהא מיתתו!". ואל ייקל בעינך כח המעשה שבעלבון, שכך אמרו חכמים (מסכת בבא מציעא דף נח ע"ב) "כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים"! תדע, שגם לשון (אסתר ו, ט) כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ האמור במרדכי אינו עוסק אלא בכיבודו.
ומדוע אם כן הלכה כרבי עקיבא? וכי לא שפיר קאמר ליה רבי אליעזר שיחיד הוא רבי עקיבא בדבר זה?
אלא שכך ישיב רבי עקיבא: גם אם יוצא מהכלל אני בזאת, הריני יוצא מהכלל המעיד על הכלל כולו! כי כיון שישנם אנשים כהלל הזקן ושכמותי, ראייה היא ש"אין ערוד ממית אלא החטא ממית!" (מסכת ברכות דף לג ע"א). לא העלבון פוגע אלא החטא והגאווה של הנפגע הם הפוגעים בו! ואין בפעולת הדיבור והיריקה אלא גרמא בעלמא. ומכאן שלשון הכתוב יֵעָשֶׂה לָאִישׁ בהכרח אינו עוסק אלא במעשה העשוי בגופו של איש ממש. וגם לשון (אסתר ו, ט) כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ האמור במרדכי עוסק במעשה שבגופו, (שם) וְהִלְבִּישׁוּ אֶת הָאִישׁ, וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל הַסּוּס.
