|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
מפני שאוכלין תרדין, ושותין שכר של היזמי - כשות
"אמר ר' חנינא: מפני מה אין בעלי ראתן בבבל? מפני שאוכלין תרדין, ושותין שכר של היזמי. אמר רבי יוחנן: מפני מה אין מצורעין בבבל? מפני שאוכלין תרדין, ושותין שכר, ורוחצין במי פרת" (כתובות, עז ע"ב).פירוש: אָמַר ר' חֲנִינָא: מִפְּנֵי מָה אֵין בַּעֲלֵי רָאתָן בְּבָבֶל מִפְּנֵי שֶׁאוֹכְלִין תְּרָדִין, וְשׁוֹתִין שֵׁכָר שֶׁל הִיזְמֵי (של כישות). אָמַר ר' יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה אֵין מְצוֹרָעִין בְּבָבֶל מִפְּנֵי שֶׁאוֹכְלִין תְּרָדִין, וְשׁוֹתִין שֵׁכָר, וְרוֹחֲצִין בְּמֵי פְרָת, שכל אלה מבריאים את הגוף (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: כשות הקורנית שם באנגלית: Dodder שם מדעי: Cuscuta epithymum
שם נרדף במקורות: כשותא שמות בשפות אחרות: ערבית - שַעַר אל-ע'וֹלָה, ח'ניק אלכרסנה
נושא מרכזי: הכשות כמונע את מחלת ה"ראתן"
על הכשות כצמח רפואי ראו בהרחבה במאמר "אמר רב ששת: כשות אין בהן משום רפואה".לריכוז המאמרים וקישוריות שנכתבו על הכשות לחצו כאן.
מדברי רבי חנינא ניתן להסיק שלכשות יש תועלת רפואית משום שלדבריו שיכר המכיל כשות מונע את מחלת הראתן ואולי גם צרעת (אם נניח שגם השיכר בחלק השני של דבריו מכיל כשות). במבט ראשון הביטוי "שכר של היזמי" לא מובן שהרי היזמי ("הני היזמי והיגי מסככין בהו") הם קוצים שאין קשר בינם לבין שיכר אך למעשה הכוונה היא למשקה המכיל כשות הגדלה על היזמי. רש"י: "של היזמי - שמטילין בו כשות שגדל בהיזמי".
תפקיד הכשות בהכנת שיכרעל חלקו של הכשות בהכנת השיכר אנו לומדים במסכת עבודה זרה (לא ע"ב): "אמר רב: האי שיכרא דארמאה שרי, וחייא ברי לא נישתי מיניה. מה נפשך? אי שרי, לכולי עלמא שרי, אי אסיר, לכולי עלמא אסיר. אלא רב סבר משום גילויא, ואזיל מרורא דכשותא וקלי ליה זיהריה, ודלקי מלקי ליה טפי, וחייא ברי הואיל ולקי לא נישתי מיניה"(1). משתמע מכאן ששיכר מכיל כשות שטעמה מר ומרירות זו מסייעת לנטרל את השפעתו של רעל הנחש העלול להיות בשיכר. בלשון רש"י: "משום דאזל מרורא דכשותא - טעם מרירות של כשות וקלי ליה לזיהרא ואין בו כח להלקות אדם בריא". על תפקידה של הכשות בהכנת השיכר אנו לומדים גם בגמרא במועד קטן (יב ע"ב): "רב יהודה שרא למיעקר כיתנא ולמיקטל כשותא ולמיעקר שומשמי. אמר ליה אביי לרב יוסף: בשלמא כיתנא חזי לחפיפה, כשותא חזי לשיכרא, אלא שומשמי למאי חזי? חזי לנזיי דאית בהו"(2). רש"י מפרש במקום: "כשותא – הומלון". ההומלון הוא ה – Humulus lupulus כלומר הכשותנית. מנקודת מבטו של רש"י זיהוי זה הגיוני משום שאכן הכשותנית משמשת בתעשיית הבירה והיא מעניקה לה את הטעם והמרירות האופיניים. לייצור הבירה משתמשים בתפרחת הנקבית של הכשותנית (ראו בתמונה). החומרים הכימיים בכשותנית מסייעים בשימור הטריות ובייצוב הקצף של הבירה. הכשותנית מכילה חומצות אלפא המעניקות מרירות וחומצות בטא המעניקות ארומה. אמנם ייתכן והשימוש בכשותנית כתבלין להכנת בירה כבר היה קיים במידה מצומצמת בימיו של רש"י אך קרוב לוודאי שלא היה ידוע בתקופת האמוראים. התיעוד הראשון של גידול הכשותנית הוא משנת 736 בגרמניה ותיעוד של שימוש להטעמת בירה רק בשנת 1079. רק במאה ה – 13 התחילה הכשותנית לתפוס את מקומה של תערובת עשבים מסויימת (Gruit) ששימשה בתעשיית הבירה. מחברים רבים התייחסו להחלפה בין כשות וכשותנית ושללו את האפשרות שבעת העתיקה בכלל ובבבל בפרט השתמשו בכשותנית. Julius Preuss, למשל, הדגיש בספרו Biblical and Talmudic Medicine (עמ' 570) שבדרך כלל השיכר בבבל יוצר מתמרים בתוספת Keshuta שהוא כשות ולא כשותית.
הכשות כמונע את מחלת ה"ראתן"בסוגייתנו אנו לומדים על סגולותיו הרפואיות של הכשות: "אמר רבי חנינא: מפני מה אין בעלי ראתן בבבל? מפני שאוכלין תרדין, ושותין שכר של היזמי וכו'". כאמור שיכר של היזמי הוא שיכר המכיל כשות. על ה"ראתן" כתב רש"י: "בעלי ראתן - שרץ יש לו במוחו" אך לא ברורה לי כוונתו. בעל "מוסף הערוך" (ערך "ראתן") פירש: "פי' בל"י כל מין נזילה וגם זוב דם ושכבת זרע ושלשול". תאור מחלה זו מופיע בכתובות (שם): "תניא: אמר רבי יוסי, שח לי זקן אחד מאנשי ירושלים: עשרים וארבעה מוכי שחין הן, וכולן אמרו חכמים תשמיש קשה להן, ובעלי ראתן קשה מכולן". בבראשית רבה (וילנא, לך לך, מא ב') הגירסה שונה במעט ושם נכתב: "... כ"ד מיני שחין הם, ואין לך קשה מכולם שהאשה רעה לו אלא ראתן בלבד, ובו לקה פרעה וכו'". הכללת הראתן בין סוגי השחין תומכת בפירוש "מוסף הערוך" שמדובר בנגע חיצוני. רמז נוסף ניתן למצוא בדברי הגמרא (שם): "מכריז רבי יוחנן: הזהרו מזבובי של בעלי ראתן". מפרש רש"י: "הזהרו מזבובי בעלי ראתן - זבובים השוכנים עליו קשות להביא אותו חולי על איש אחר". סביר יותר שזבובים יעבירו מאדם לאדם הפרשות גוף מאשר "שרץ" הנמצא במוח. סקירת תפקידי הכשות ברפואה המסורתית עשויה לסייע בבחירת המחלות המועמדות להקרא "ראתן" בלשון הגמרא.
(1) פירוש: אָמַר רַב: הַאי שִׁיכְרָא דְּאַרְמָאָה שָׁרֵי [שכר של גוים מותר], וְחִיָּיא בְּרִי [בני] לָא נִישְׁתֵּי מִינֵּיהּ [אל ישתה ממנו]. ותמהים: מַה נַּפְשָׁךְ [מה רצונך]? אִי שָׁרֵי, לְכוּלֵּי עָלְמָא שָׁרֵי [אם מותר, לכל העולם הוא מותר], אִי אֲסִיר, לְכוּלֵּי עָלְמָא אֲסִיר [אם הוא אסור, לכל העולם הוא אסור]! אֶלָּא מכאן שרַב סָבַר [סבור] כי האיסור בשכר אינו מִשּׁוּם חשש גִּילּוּיָא [גילוי], וְאָזֵיל מְרוֹרָא דִּכְשׁוּתָא וְקָלֵי לֵיהּ זִיהֲרֵיהּ [והולכת המרירות של הכשות ששמים בשכר ושורפת את הארס שבו], וּדְלָקֵי מַלְקֵי לֵיהּ טְפֵי [ואולם מי שהוא חלוש מחליש אותו הארס יותר] מאדם רגיל, וְחִיָּיא בְּרִי [בני] הוֹאִיל וְלָקֵי [והוא חלוש] לָא נִישְׁתֵי מִינֵּיהּ [אל ישתה ממנו]. ((2) פירוש: רב יהודה שרא למיעקר כיתנא, ולמיקטל כשותא, ולמיעקר שומשמי [התיר לעקור פשתן, ולהרוג, לקצץ כשות, ולעקור שומשומים]. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: בשלמא כיתנא [נניח לגבי הפשתן] חזי [ראוי] הוא אפילו בחול המועד לחפיפה [לכסות] בו דברים, כשותא חזי לשיכרא [כשות ראויה לעשיית שיכר], להשתמש בה מיד, אלא שומשמי למאי חזי [השומשומים למה הם ראויים], שהרי הגבעולים קצרים ואינם ראויים לכיסוי, וגרעיני השומשומים צריכים זמן רב לייבוש עד שיהיה ניתן לעצור מהם שמן. אמר לו: חזי לנזיי דאית בהו [ראויים הם לפחות לשימוש לכוספא היוצאת מהם] לאחר סחיטת השמן מהשומשומים".
|