|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים – עז הבית
"מתניתין. הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים משלם נזק שלם, מפני שהן מועדין. הכלב שנטל חררה והלך לגדיש, אכל החררה והדליק הגדיש על החררה משלם נזק שלם, ועל הגדיש משלם חצי נזק" (בבא קמא, כא ע"ב).
לריכוז המאמרים שנכתבו על עז הבית הקש/י כאן.
מסוגיות רבות אנו לומדים על העז כ"פגע רע" המזיק בחצרות, גינות ושדות. התנהגות זו נובעת מזריזותה וכושר הטיפוס או הדילוג שלה. בסוגייתנו מקוטלגים הגדי יחד עם הכלב כמועדים לקפוץ. מפרש רש"י: "מפני שהן מועדין – לקפוץ, וברשות הניזק קאמר דתולדה דרגל היא". לעיל (כ ע"א) קובעת הגמרא במפורש שהעז רגילה בטיפוס: "ההוא ברחא דחזא ליפתא אפומא דדנא, סריך סליק, אכלה לליפתא ותבריה לדנא, חייביה רבא אליפתא ואדנא נזק שלם; מאי טעמא? כיון דאורחיה למיכל ליפתא, אורחיה נמי לסרוכי ולמסלק"(1). שתי התנהגויות אלו קשורות זו לזו משום שכושר הטיפוס של העז מותנה ביכולתה לדלג מנקודה לנקודה. יתר על כן, הקפיצה מאפשרת לבעל החיים המטפס לחזור בבטחה לקרקע. בשני המקורות אנו מוצאים שלהתנהגות המיוחדת של העז יש השלכות הלכתיות. העובדה שהעז מועדת לקפוץ ולטפס מחייבת את בעליה לשלם נזק שלם. הגמרא דנה בהתנהגות המיוחדת של העז לא רק בהקשר דיני ממונות אלא גם לגבי הלכות טריפה: "אמר רב הונא: הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוקי אברים. ההוא גדיא דהוא ליה לרבינא דחזא חושלא באיפומא, דגר, נפל מאיגרא לארעא"(2) (חולין, נא ע"א). בהמשך לדברי רבא (בבא קמא, כ ע"א) שחייב את בעל העז לשלם עבור הלפת והחבית מובאים דברי אילפא: "אמר אילפא: בהמה ברשות הרבים, ופשטה צוארה ואכלה מעל גבי חברתה חייבת; מאי טעמא? גבי חברתה כחצר הניזק דמי". מנסה הגמרא להוכיח את שיטתו מהתוספתא הבאה: "היתה קופתו מופשלת לאחוריו, ופשטה צוארה ואכלה ממנו חייבת" אך דוחה: "כדאמר רבא: בקופצת, הכא נמי בקופצת". מפרש רש"י: "בקופצת - שקפצה ואכלה על צוארה שאין דרכה בכך ותולדה דקרן הוא וחייבת חצי נזק קאמר". שאלה שעליה עמדו הראשונים היא מדוע כאשר בהמה קופצת ואוכלת הדבר נחשב נזק משונה ואילו בעז ("ברחא") שהזיקה ללפת וחבית חייב רבא את הבעלים בנזק שלם גם על החבית משום שדרכה לטפס. רוב הראשונים נטו לפרש שלא כרש"י וטענו שאמנם "קופצת" היא התנהגות רגילה ("כדרכה") אלא שהחיוב לשלם הוא משום שיש למקום שאליו הגיעה הבהמה בקפיצתה מעמד של רשות היחיד. כיוון הסבר אחר הוא בדרכו של רש"י שאכן "קופצת" היא התנהגות משונה. "תורת חיים" מחלק בין טיפוס לקפיצה ובין גדי ותיש:
גם ה"פני יהושע" מפרש באופן דומה אלא שמחלק בין עז לבהמה גסה:
הסברו של "תורת חיים" צריך עיון משום שהעז מדלגת ומטפסת מעולה כבר בהיותה צעירה ולכן קשה לקבל טיעון המפריד בין כישורים אלו. לעומת זאת הסברו של ה"פני יהושע" עולה בקנה אחד עם המשתמע מסוגיות רבות המזהות את העז כבעל חיים מטפס. הניגוד בין העז לבהמה גסה בהקשר זה בא לידי ביטוי בהלכה נוספת העוסקת בגידול בהמות בארץ ישראל: "אמר רבא: רועה שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה. ומי אמר רבא הכי? והאמר רבא: רועה בהמה דקה בארץ ישראל פסולין, בחוצה לארץ כשרין, רועה בהמה גסה אפילו בארץ ישראל כשרין? ההוא במגדלים" (סנהדרין, כה ע"ב). מפרש רש"י: "מגדלין איתמר - שמגדלין אותם בבתיהם וכו'. ואפילו הכי בארץ ישראל פסולין מגדלי בהמה דקה, דעבידא דמשמטא ורהטא לתוך השדות, אבל גסה לא משתמטא ואפשר לנוטרה, אבל רועה שמרען בחוץ באפר של ישוב אפילו בהמה גסה פסול, שנכנסת בשדה של אחרים". יכולת העז לטפס ולדלג מסבירה את האופן שבעזרתו היא מגיעה למקומות גבוהים או סגורים אך עדיין נותרת השאלה כיצד היא חוזרת לפני הקרקע ללא נזק. בגמרא בחולין (נא ע"א) נאמר: "אמר רב הונא: הניח בהמה למעלה, ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוקי אברים". גם במשנה שבה פתחנו נאמר "הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים משלם נזק שלם". המנגנון המאפשר לעז לנחות בשלום בלשונו של רב אשי הוא "אמדה נפשה": "ההוא גדיא דהוה ליה לרבינא דחזא חושלא באיפומא, דגר נפל מאיגרא לארעא. אתיא לקמיה דרב אשי, אמר ליה, הא דאמר רב הונא: הניח בהמה למעלה, ובא ומצאה למטה, אין חוששין משום ריסוקי אברים, משום דאית לה מידי למסרך והאי לית ליה מידי למסרך, או דלמא משום דאמדה נפשה והאי נמי אמדה נפשה? אמר ליה: משום דאמדה נפשה, והאי נמי אמדה נפשה"(3).
החזרה בבטחה לקרקע מותנית, כמובן, ביכולתה של העז להעריך באופן נכון את הגובה ממנו היא קופצת ואת יכולתה לספוג את מכת הנפילה. כאשר עז מתכוננת לקפוץ, היא מכוונת את ראשה ישירות אל עבר המטרה. בנקודה זו נוצרת חפיפה בין שדות הראייה של שתי העיניים (ראייה בינוקולרית) המאפשרת לה להעריך מרחק, עומק וגובה בדיוק רב. גדיים צעירים נולדים עם אינסטינקטים חזקים לטיפוס, אך הם מבלים את שבועותיהם הראשונים ב"ניסוי וטעייה" בסביבה בטוחה יחסית. דרך קפיצות קטנות, המוח שלהם מפתח "מפה תחושתית" ומקשר בין מראה העין (הגובה הוויזואלי) לבין התחושה הפיזית של הנחיתה ועוצמת החבטה בקרקע. עם הזמן, הם מכיילים את היכולת הזו ומסוגלים להשליך אותה על גבהים משמעותיים ומסוכנים יותר.
תמונה 4. עז - צולמה ליד הארבל
הרחבה
(1) פירוש: מסופר: הַהוּא בַּרְחָא דַּחֲזָא לִיפְתָּא אַפּוּמָא דְּדַנָּא [תיש אחד ראה לפת על פי חבית חרס], סָרֵיךְ סְלִיק, אֲכָלָהּ לְלִיפְתָּא וּתְבָרֵיהּ לְדַנָּא [טיפס ועלה, אכל את הלפת ושבר את החבית]. חַיְּיבֵיהּ [חייב אותו] רָבָא, את בעל התיש, אַלִּיפְתָּא וְאַדַּנָּא [על הלפת ועל הכלי] בתשלומי נֵזֶק שָׁלֵם. ומסבירים: מַאי טַעֲמָא [מה טעם] חייבו בתשלום נזק שלם גם על הכלי? והרי אין זה דרכו! כֵּיוָן דְּאוֹרְחֵיהּ לְמֵיכַל לִיפְתָּא, אוֹרְחֵיהּ נַמִי לְסָרוּכֵי וּלְמִסְלַק [שדרכו לאכול את הפת, דרכו גם כן לטפס ולעלות] על מנת לאוכלה, ולכן גם שבירת הכלי בכלל נזקי השן היא.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
|
