חיות טרף / סנהדרין טו ע"ב
הרב ברוך וינטרוב
דף יום-יומי, תורת הר עציון
המשנה (לעיל ב ע"א) מביאה מחלוקת תנאים בעניין הריגת חיות טרף:
"הזאב והארי הדוב והנמר והברדלס והנחש – מיתתן בעשרים ושלשה. רבי אליעזר אומר: כל הקודם להורגן זכה".
בסוגייתנו נחלקו האמוראים בביאור שיטת רבי אליעזר:
"אמר ריש לקיש: והוא שהמיתו, אבל לא המיתו – לא. אלמא קסבר יש להן תרבות ויש להן בעלים.
רבי יוחנן אמר: אף על פי שלא המיתו. אלמא קסבר אין להם תרבות ואין להם בעלים".
הגמרא מביאה ראיה לפירושו של ריש לקיש מן התוספתא:
"תניא כוותיה דריש לקיש... רבי אליעזר אומר: שור שהמית – בעשרים ושלשה, ושאר בהמה וחיה שהמיתו – כל הקודם להורגן זכה בהן לשמים".
אלא שנראה כי דברי רבי יוחנן נסתרים כבר ממשנה מפורשת במסכת בבא קמא (א, ד):
"הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש – הרי אלו מועדין. רבי אליעזר אומר: בזמן שהן בני תרבות – אינן מועדין".
לכאורה משמע מכאן שרבי אליעזר סבור כי בעלי חיים אלו עשויים להיות "בני תרבות", ואינם מועדים. אם כן, כיצד יכול רבי יוחנן לומר שלדעת רבי אליעזר "אין להן תרבות ואין להן בעלים" גם אם לא תקפו איש?
הראשונים הציעו כמה תשובות לשאלה זו. התוספות (ד"ה ורבי יוחנן), למשל, הביאו בשם רבנו תם שני תירוצים: א. במשנת בבא קמא יש לגרוס "רבי אלעזר" ולא 'רבי אליעזר'. ב. התרבות הנזכרת בסוגייתנו היא קשירה בשלשלאות, ואילו התרבות שבמסכת בבא קמא היא גידול החיה בבית מגיל צעיר, שאכן מועיל.
ושמא נוכל להציע תירוץ נוסף. אכן רבי אליעזר מסכים כי חיות טרף שאולפו, אין דרכן לפגוע בבני אדם, ועל כן אינן נחשבות מועדות; ואף על פי כן הוא קובע במשנתנו כי מותר להורגן בלא שום הליך משפטי! רבי יוחנן מסיק מכך שחיות אלו נחשבות רעות מעצם מהותן; אומנם הן יכולות להתנהג כבנות תרבות, אך מהותן האמיתית היא שאין להן תרבות, ולפיכך גם אין להן בעלים. לכן חיית טרף שאולפה אכן אינה נחשבת מועדת, ואם תזיק – יתחייבו 'בעליה' (כלומר האחראים לה) חצי נזק בלבד, אך אין זה משנה את הקביעה שחיות ממינים פראיים אלה הן חיות רעות, ועל כן מותר, ואף מצווה, להורגן מייד, בלא שום הליך משפטי, ואף אם לא המיתו.
