גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תכט מדור "עלי הדף"
מסכת בבא בתרא
דף כו ע"א
האם יש סכנה בקציצת עץ מאכל במקום שמן הדין מותר לקצוץ אותו?
רבא בר רב חנן הוו ליה הנהו דיקלי אמיצרא דפרדיסא דרב יוסף, הוו אתו צפורי יתבי בדיקלי ונחתי בפרדיסא ומפסדי ליה, אמר ליה, זיל קוץ, אמר ליה, והא ארחיקי לי, אמר ליה, הני מילי לאילנות, אבל לגפנים בעינן טפי, והא אנן תנן אחד גפנים ואחד כל אילן, אמר ליה, הני מילי אילן לאילן וגפנים לגפנים, אבל אילן לגפנים בעינן טפי, אמר ליה, אנא לא קייצנא, דאמר רב, האי דיקלא דטעין קבא אסור למקצייה, ואמר רבי חנינא לא שכיב שכחת ברי אלא דקץ תאנתא בלא זימניה, מר אי ניחא ליה ליקוץ (כו.).
גופא דעובדא הכי הוי, דהנה שנינו במשנה (שם): "לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות, אחד גפנים ואחד כל אילן". סיבת הרחקת האילן משדה חבירו ד' אמות היא, בגלל העבודה הנדרשת מסביב לאילן כשיעור זה, ושלא יצטרך להכנס בגין כך לשטחו של חבירו. ורב יוסף העלה לרבא בר רב חנן סיבה נוספת של הרחקת דקלים מגפנים, משום שהציפורים יושבים על ראש הדקלים, ופורחים ונוחתים בפרדס הכרם ומפסידים אותו. ושיעור הרחקה זו – נפסק בשו"ע (עי' חו"מ סי' קנה סכ"ה ברמ"א שם בשם הטור, וכן היא דעת רבים מן הראשונים, עי' רא"ש פ"ב סי' כח; ר"י מיגאש בפירושו הא'; רבינו יונה וריטב"א) הוא, כשיעור שלא יפרחו הצפורים לגפנים בפעם אחת מבלא שינוחו בינתיים. ורבא בר רב חנן טען אודות הרחקה זו, כי אחרי ששנינו ששיעור הרחקת האילן הוא ד' אמות, מכאן שלא חייבו חז"ל דין הרחקה נוספת באילן. ואילו רב יוסף ענה לו, ששיעור ההרחקה ששנינו במשנה הוא מאילן לאילן ומגפנים לגפנים, שכל האילנות והגפנים הם באותו גובה, אבל מאילן לגפנים ישנה חובת הרחקה נוספת מפאת הציפורים הנוחתים על הגפנים מחמת האילנות, ולמעשה לא רצה רבא בר רב חנן לקצוץ האילן בעצמו, ונתן טעם לדבריו הן מצד חשש איסור בדבר, ועל כך הביא את דברי רב: "האי דיקלא דטעין קבא אסור למקצייה", ואיסור תורה יש בדבר כדכתיב (דברים כ, יט): "לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות", והן מצד סכנה שבדבר כדברי רבי חנינא: "לא שכיב שכחת ברי אלא דקץ תאנתא בלא זימניה", ואמר לרב יוסף, אם נוח לך תקוץ האילן בעצמך.
האחרונים יצאו לדון בדברי רבא בר רב חנן, שאחרי שאמר שאיסור תורה יש בקציצת האילן, למה הוצרך להוסיף גם הנימוק של סכנה יש בדבר, ובשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סי' עו) הסיק משום הכי שגם באופן שאין איסור תורה בקציצת אילן, כי לא נאסרה קציצת אילן מאכל כי אם בדרך השחתה, אבל במקום שיש איזה צורך מותר, וכן פסק הרמב"ם (הל' מלכים פ"ו ה"ח): "כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה, אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים או מפני שמזיק בשדה אחרים או מפני שדמיו יקרים, לא אסרה תורה אלא דרך השחתה", וכן נקטו כמה ראשונים (עי' רמב"ן; עליות דרבינו יונה; רשב"א; ריטב"א; רא"ש שם ונמוק"י) שאם האילן מזיק בוודאי לחבירו מותר לקוצצו ואין איסור בדבר (ראה תוד"ה אנא שחולק בזה), ובכל זאת סכנה יש בדבר.
ובתחילת דבריו ביאור היעב"ץ עצם דברי רבי חנינא: "לא שכיב שכחת ברי אלא דקץ תאנתא בלא זימניה", ואלו הן דבריו: "איברא דאיכא למידק בהך מילתא דאמר רבי חנינא 'לא שכיב שכחת ברי אלא דקץ תאנתא בלא זימנא', היכי מיירי, דהא ודאי שכחת תלמיד חכם הוה, וח"ו לומר שעבר על לאו דאורייתא, וכן משמע נמי מדקאמר 'לא שכיב אלא משום דקץ' - מוכח דודאי חסיד גדול היה, שלא נמצא בו שום עון, כי בחטאו מת בשביל דבר קל נענש, מפני שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ועל כרחך לומר שלא עבר אלאו ממש, ונ"ל דודאי היה לו ריוח בקציצתו שהיה מעולה בדמיו או צריך למקומו היה דמותר לקוצצו... אך מכל מקום אינה משנת חסידים, אף על פי שכך מותר מן הדין, ראוי להחמיר על עצמו... והכי הוה מעשה דשכחת, שלפי שחסיד היה, נענש על זה במדה כנגד מדה שמת קודם זמנו, אף על גב דלכל אדם שרי, אי נמי לכו"ע נמי איכא סכנתא, אף על גב דשרי מדינא כהאי גונא, דלית ביה משום איסור דהשחתה".
ובהקדמה זו מבאר דברי רבא בר רב חנן, וכלשונו: "ובהכי ניחא לי הא דאיתא פרק לא יחפור, דאמר ליה רבא בר רב חנן לרב יוסף אנא לא קייצנא מר אי ניחא ליה ליקוץ, שנתקשו בו התוס' (ד"ה אנא) וכו', ותו קשה לי, למאי אייתי הא דאמר רבי חנינא דלא שכיב שכחת כו', תיפוק ליה דאי איכא איסורא, מדאורייתא הוא דאסור... וכי ליכא סכנתא מי שרי, אלא שהוא הדבר אשר דברנו, דרבא בר רב חנן נמי הכי הוה ס"ל, דכי האי גוונא מכל מקום איכא חששא כדאמרן, אף על גב דשרי מדינא, ולזה הביא ג"כ ראיה מרבי חנינא דלא אצטריך אלא לאשמועינן סכנתא... משום הכי לא רצה רבא בר רב חנן לקוץ בעצמו, ואף רב יוסף לא אשכחן דקצייה, אע"ג דהוה סבר דשרי מדינא, שמע מינה דעל כרחך מיהא איסורא דרבנן איכא, או סכנתא איתא אפילו מכחיש לגופנא, שומר נפשו ירחק ממנו".
ברם, הרבה אחרונים חולקים על השאילת יעב"ץ וסוברים שבמקום שמותר מן הדין לקצוץ גם אין סכנה בדבר, וכ"כ החיד"א (בשו"ת 'חיים שאל' ח"א סי' כג) והחת"ס (בסוגיין ובתשובות יו"ד סי' קב) ובשו"ת בנין ציון (סי' סא), ומעיקרי ההוכחות הוא דברי הרמב"ם שלא הזכיר דבר זה, שבכל זאת אסור לקצוץ מפני הסכנה בכל ענין, ובביאור הענין שהזכיר רבא בר רב חנן דברי רבי חנינא שיש סכנה בדבר ביאר החת"ס (שם) על פי דברי הרמב"ן בסוגיין, כי רבא בר רב חנן היה נחלק עם רב יוסף על עצם הדבר שיש חובת הרחקת האילן מפני הגפנים, ולא קיבל את דברי רב יוסף להלכה, וכדרך דאיתא במס' יבמות (עז.): "אמר רבי אבא אמר רב כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו, ואם לאו אין שומעין לו", כי לאחר המעשה נוגע הוא בדבר, וכמו רב יוסף כאן, שהיה לו נגיעה בכך כי חשש להפסד גפניו, ולכן אמר לו שיקוץ בעצמו, ואין חובה עליו לקבל דבריו, וכתב החת"ס שהגם שלא היה לו לקבל דבריו, "מכל מקום מדת חסידות היה לשמוע לו, כי אולי וקרוב לודאי דאמת קאמר רב יוסף", ולכן הביא דברי רבי חנינא גם כן, כי מצד האיסור של קציצת דקל, האם היה נוקט לחומרא על כל פנים מספק - כדברי רב יוסף, לא היה נחשב כקציצה דרך השחתה, אמנם, אחרי שסכנה יש בדבר, חמירי סכנתא מאיסורי, ועליו לנקוט לחומרא מספק ולא לקצוץ, בכדי שלא יכנס בחשש סכנה (עי' שו"ת 'דברי חיים' ח"ב יו"ד סי' נז).
