ואתא עד אחד
הרב ישי ויצמן, "צדקו יחדיו" - בית מדרש לאיחוד התלמודים
בבא-בתרא לב ע"א
אמנם בדרך כלל מאמינים רק לשני עדים, אבל יש דברים שבהם האמינה תורה לעד אחד, כגון בהעלאת אדם לכהונה, במקום שיצא קול שמערער על כהונתו, בטענה שהוא בן גרושה או בן חלוצה.
הגמרא אומרת שאם באו אחר כך שני עדים ואמרו שהוא באמת בן גרושה או חלוצה, מורידים אותו מכהונתו. משמע מהגמרא, שאם היה בא רק עד אחד כנגד העד הראשון, אין בכוחו לערער על עדותו. ומדוע? כיון שיש כלל בבבלי (יבמות קיג): "אמר עולא: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים, ואין דבריו של אחד במקום שנים." לכן העד הראשון נחשב כשנים, והעד שבא אחר כך כנגדו להכחיש עדותו, נחשב רק כאחד ולא כשנים, ואין דבריו נחשבים כנגד העד הראשון, שדינו כשנים.
בירושלמי סוברים אחרת (כתובות פ"ב ה"ח):
"רבי בון בר חייה בעא: מה אנן קיימין? אם בשהעלו אותו באחד, יורידו אותו באחד".
משמע שעדות עד אחד מכחישה עדות עד אחד שקדמה לה. בירושלמי לא סוברים כדבריו של עולא בבבלי, שעד אחד נאמן כשנים.
נחלקו אפוא התלמודים, האם עד אחד מועיל להכחיש עדות במקום שהכשירוהו על פי עד אחד. לפי הבבלי לא ולפי הירושלמי כן.
נראה שנחלקו התלמודים האם כוחם של העדים הוא מפני הדין או מפני המציאות.
הרמב"ם אומר שנאמנות עדים היא גזירת הכתוב:
"יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה, ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע... אין הדבר מסור אלא ללבו של דיין לפי מה שיראה לו שהוא דין האמת. אם כן למה הצריכה תורה שני עדים? שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים, ידון על פי עדותן אע"פ שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר."
נראה שדבריו מתאימים לשיטת הבבלי. בבבלי מבינים שהאמנת עדים היא מפני שהתורה אמרה להאמין להם. כשיש שני עדים יש חלות של "על פי שנים עדים.. יקום דבר". לכן גם כאשר מאמינים לעד אחד, מגדירים את זה כחלות של "יקום דבר". ודבר זה נאמר על האמנת עד בדבר מסוים, אבל במה שעד מעיד כנגדו, על זה לא נאמר שיש להאמינו, ולכן אין דבריו שקולים כדברי העד האחד שהאמינה לו תורה.
אבל בירושלמי נאמנות שני עדים נקראת "עדות ברורה", כלומר כשיש שני עדים בדבר, ברור שכך הוא. משמע שנאמנות עד אחד היא עדות שאינה ברורה. ולכן בדרך כלל אין ללכת על פיה. אבל במקום שהאמינו עד אחד, קבעו שבנושא זה יש להאמין גם לעדות שאינה ברורה לגמרי. אין כאן חלות מיוחדת בעד אחד, שאינה קיימת בעד שכנגדו, אלא יש כאן הסתפקות ברמת נאמנות נמוכה יותר. מובן אפוא שכשם שמאמינים לאותה עדות שאינה ברורה, כך יש להאמין לעד שכנגדו, כיון שגם לו יש את אותה רמת נאמנות.
המושג "עדות ברורה" מלמד שהאמנת עדים היא ענין מציאותי.
נראה ששורש ההבדל נלמד מדברי הרב קוק זצ"ל (אורות הקדש ג, עמ' רפח): "בחוץ לארץ אין מתגלה כי אם הערך של המעשה, ובארץ ישראל הערך של הדיבור, ובבית המקדש הערך של המחשבה."
