לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן, לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן
תענית כא ע"א
"אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא, דחיקא להו מילתא טובא, אמרי: ניקום וניזיל וניעבד עיסקא, ונקיים בנפשין (דברים טו, ד) אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן. ... אמר ליה רבי יוחנן: איהדר ואוקי בנפשאי (דברים טו, יא) כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ".
כיצד אכן מיושבת הסתירה שבין פשטי הכתובים?
תירצו חז"ל בספרי דברים פרשת ראה יא: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, ולהלן הוא אומר אפס כי לא יהיה בך אביון, כיצד נתקיימו שני כתובים הללו? בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אביונים באחרים וכשאין אתם עושים רצונו של מקום אביונים בכם".
מנין ראו לחלק בכך?
ועוד שאם על עשיית רצונו של מקום בשלמות באנו לסמוך הרי שלעולם לא יתקיים כי לא יהיה בך אביון - כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא (קהלת ז, כ).
אלא שלא סמיכה על הנס כאן אלא דרך הטבע, כפי המפורש בפשטי הכתובים:
במקרא קמא: (דברים טו, ג – ד) אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ. אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ.
בפסוק זה עצמו כבר יש לכאורה סתירה: אם לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן הכיצד נצרך אחיך להלואה ואף יכולת לפורעה לא היתה בידו עד שנצרך לשמיטתה?!
אלא שבהתקיים בכלל העם: כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה', וגם יעשו רצונו של מקום לקיים: (ישעיהו מא, ו) אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ – יתקיים בכך: כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן.
וכן מפורש במקרא בתרא: (דברים טו, י – יא) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ.
לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן רק בטרם תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ, ובעשיית רצונו של מקום וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כי אז גם לא תקום בפניך מניעה להשלים חסרונו - כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ.
