מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
חובת האמונה בכל דרשות חז"ל – גם כשאינן מובנות לנו
הרב צבי שפיץ
בבא בתרא עה ע"א
כתוב בגמ' (עה.) שרבי יוחנן דרש לפני תלמידיו, שעתיד הקב"ה להביא לשערי ירושלים אבני יהלומים ומרגליות מסויימות בגודל של שלושים אמה על שלושים אמה [כחמש עשרה מטר על חמש עשרה מטר] ובגובה של עשרים אמה [כעשר מטר], ולהניחם בחלונות העשויות לאוויר ולאור.
אחד התלמידים שישב שם לגלג על דבריו ואמר, הרי עכשיו אין בעולם אבן מסוג זה בגודל של ביצת עוף קטן, ואם כן כיצד יתכן שהקב"ה יעשה בריאה חדשה לברוא אבנים בגודל שאמר ר' יוחנן.
לימים הפליג אותו תלמיד בספינה, וזכה לראות את מלאכי השרת שמנסרים אבנים טובות בגודל שאמר ר' יוחנן. וכששאלם עבור מה נועדו אבנים אלו, ענו לו כדברי רבי יוחנן, שעתיד הקב"ה להעמידם בשערי ירושלים. כשחזר התלמיד לפני ר' יוחנן אמר לו דרוש רבי – לך – נאה לדרוש, כי כפי שאמרת – כך ראיתי בעיני. השיב לו ר' יוחנן: ריקא, אם לא היית רואה לא האמנת לי – א"כ מלגלג אתה על דברי חכמים. ונתן בו עיניו, ומת אותו תלמיד במקום. ע"כ דברי הגמ'.
ולכאורה מהראוי להבין, למה ר' יוחנן אמר לו שהוא מלגלג על דברי חכמים, שנשמע מכך שהוא לגלג על כל דברי חז"ל, הרי רק על דברים אלו לגלג. ועוד יש להבין למה לא הענישו ר’ יוחנן מיד כשלגלג על דבריו בעת השיעור. [ואמנם יש ליישב שבתחילה התלמיד לגלג במוחו בלבד ולא סיפר זאת לר' יוחנן, אולם לענ"ד נראה ביאור אחר וכפי שיבואר].
מהות הכפירה הגדולה שבדברי התלמיד
ונלע"ד שיתכן שגם אם באותו הזמן שדרש ר' יוחנן, הוא היה מבחין בלגלוג אותו התלמיד, עדיין לא היה מענישו במיתה, ולכל היותר היה מענישו בכך, שיותר לא יזכה להיות תלמידו ולהשתתף בשיעוריו. והביאור בזה, שעל אף שהאמונה המוחלטת בכל דברי רבותינו ללא שום ערעור ופקפוק – הינה מיסודי הדת. אולם יתכן שעדין לא היה מגיע עונש מיתה לתלמיד שנכשל ולא האמין בבריאה מופלאה שאף פעם לא ראה, כאשר מול עיניו הוא רואה שיש בכל העולם מרגלית זורחת רק בגודל ביצת עוף קטן. והעונש מיתה שהגיע לתלמיד הוא רק כעת לאחר שראה בעיניו שאכן כך יהיה לעתיד לבוא, שמעתה היה צריך להאמין ולהפנים – שכל דרשות חז"ל של כל התנאים והאמוראים הינן אמת, וכל דבריהם הם ממה שקיבלו מרבותיהם איש מפי איש עד משה רבינו. או שבגלל גדלותם העצומה, זכו שגילו להם זאת משמים בבחינת "סוד – ה' – ליראיו".
אך אותו תלמיד עדיין נשאר במזיד בכפירתו בדרשות חז"ל, ואמר לרבו ר' יוחנן: דרוש רבי – לך – נאה לדרוש. דהיינו, דווקא לך נאה לדרוש דברים מופלאים ונשגבים, מאחר וכך ראיתי אח"כ בעיני שהם נכונים, אבל לשאר חכמי ישראל שמוזכרים בש"ס – לא נאה לדרוש דברים מופלאים, כל זמן שאני לא אראה את קיום דרשתם בעיניים שלי.
נמצא שדברי אותו התלמיד לר' יוחנן הינם – כפירה גמורה ונוראה במזיד באמיתות התורה שבע"פ, ובדרשות חז"ל, שהוא העיקר השמיני, והתשיעי מתוך השלוש עשרה עיקרים שכתב הרמב"ם, שכל התורה המצויה עתה בידינו [כולל כל דרשות חז"ל שנמצאות בתורה שבע"פ] הינן ממה שנאמר למשה רבינו. וכן כפר ביסוד האמונה – שהתורה שקיימת אצלנו [כולל כל דרשות חז"ל] – לא תהיה מוחלפת, ולא תהיה תורה אחרת. ואפילו אם בעינינו לא נראה זאת, והדברים ישמעו לנו כתמוהים, נצטווינו להאמין – שהכל, ללא יוצא מהכלל הינו אמת מוחלטת, ושכך קיבלו חז"ל שדרשו דברים אלו מרבותיהם עד משה רבינו, וממילא כל המפקפק בכך – הרי הוא ככופר בתורה ודינו מיתה.
למה אותו תלמיד התחייב מיתה
ולכן רק לאחר דבריו אלו נתן בו ר' יוחנן את עיניו ומת. כי בעת השיעור כשלגלג, אפילו אם ר' יוחנן היה רואה זאת, אין מכך הוכחה שהוא כופר ביסודות האמונה בתורה ובדרשות חז"ל, ויתכן שרק נכשל ומעד פעם אחת בכך שהתקשה להאמין שתהיה בריאה חדשה זו בעולם. ולכן אע"פ שגילה שאינו ראוי להיות תלמידו מכאן ולהבא, אבל עדיין אינו חייב מיתה על כך. משא"כ כשאמר לר' יוחנן בפירוש, שרק לו מותר לדרוש דרשות מופלאות מאחר – וכך הוא גם ראה בעיניו. גילה התלמיד, שהוא כופר ביסוד של – תורה מהשמים. ובכך שכל דברי חז"ל הינם קודש קדשים, ונמסרו למשה רבינו בסיני, גם אם אנו לא מבינים אותם. ונמצא שמהותו של אותו תלמיד הינה – אפיקורס במזיד שכופר בתורה ובדברי חז"ל, ועוד מלגלג עליהם בבזיון, וודאי שדינו מיתה, כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' קנח, ב, ובחו"מ סי' תכה, ה) וע"ש.
כל דברי חז"ל, ומוסרי התורה לדורותיהם נאמרו במתן תורה
והנה כדי לחזק את האמור לעיל, נביא את דברי חז"ל במדרש רבה. כתוב במדרש רבה שמות (כח, ו) אמר רב יצחק, מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור – קיבלו מהר סיני... ואע"פ שלא היו באותה שעה [כלומר – חיים עם גופם] – כל אחד קיבל את שלו [כלומר, נשמתו שהיתה במתן תורה קיבלה זאת]. וכן הוא אומר בנביא מלאכי (א, א) "משא דבר ה' אל ישראל – ביד מלאכי". בימי מלאכי לא נאמר – אלא ביד מלאכי. ללמדך – שכבר היתה הנבואה בידו מהר סיני. ולא רק הנביאים קיבלו מהר סיני את נבואתם – אלא אף החכמים העומדים בכל דור ודור – כל אחד ואחד קיבל את שלו מסיני, עכ"ל. וכהמשך וכתוספת לדברים אלו, כתוב גם במדרש רבה ויקרא (כב, א) וז"ל: כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש – נאמר למשה בסיני, ע"כ.
נמצאנו למדים, שהתחייבנו להאמין באופן ודאי וללא שום פקפוק, שכל האמור בדברי חז"ל בכל מקום שהובאו באחד מספרי התורה שבע"פ – הכל נמסר להם בסיני או באופן ישיר לנשמותיהם שהיו שם, והדברים נאמרו לבסוף על ידם - בעת שגופם גם היה בעולם. או שכך הם קיבלו מרבותיהם במסורת נאמנה, איש מפי איש עד משה רבינו, וכפי שקיבלם משה מהקב"ה בהר סיני. וכל דבריהם נכונים ואמיתיים. ואפילו אם ישנם דברים שנראים בעיננו כלא מובנים – החסרון הינו בנו בלבד, ולא באמיתות הדברים ח"ו.
ובנוסף לכך מבואר במדרשים שהובאו לעיל, שאפילו דברי אותם תלמידי החכמים שהתקבלו בעם ישראל כמוסרי התורה החל מהגאונים, הראשונים, והאחרונים עד לדורותינו, וכן אלו שיתקבלו בדורות הבאים בעם ישראל כמוסרי התורה – כל דבריהם מושגחים משמים, והוראותיהם נמסרו לנשמתם עוד בהר סיני, ועל הוראותיהם נאמר לנו – "ועשית ככל אשר יורוך". ואפילו אם יאמרו לנו על ימין שהוא שמאל וכו', כלומר, גם כאשר אומרים לנו לעשות דברים שאיננו מבינים אותם בשכלינו – עלינו לציית בשלימות. וכל זמן שאין בדבריהם הוראה לעבור על אחת ממצוות התורה או ממצוות חז"ל או לעבור על אחד מהסייגים והגדרים שקיבלו עליהם ישראל – חובה עלינו לציית בנאמנות לדבריהם. וכל שכן שחלילה לנו לבזות את דבריהם.
