מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

מתי חל הקנין ברכישת מכונית

הרב צבי שפיץ

בבא בתרא פד ע"ב

שאלה:
ראובן סיכם עם חבירו ביום שישי אחר הצהרים שהוא קונה ממנו את רכבו בסך 50,000 שקל, ושילם עבורו בינתיים 30,000 שקל, וסיכמו שביום ראשון הקרוב ילכו יחד להעביר את הבעלות על הרכב, ואז ישלם לו הקונה את הייתרה. בינתיים כעבר הרכב לרשות הקונה שנסע בו באותו היום מספר שעות, והחנה אותו ליד ביתו.
בליל שבת נגנב הרכב מהמקום בו חנה, וכעת נשאלת השאלה ממי הוא נגנב. הקונה טוען, שכסף לא קונה מטלטלין, ובפרט שעוד לא גמר לשלם. וכמו כן עדיין לא הועברה בעלות הרכב על שמו, והוא נשאר ברשות המוכר בלבד וממנו הוא נגנב, ולכן צריך המוכר להחזיר לו את שלושים אלף השקל ששילם עבורו.
לעומתו משיב המוכר, שמכיון שהקונה נסע ברכב, הוא קנאו בכך, והרישום במשרד הרישוי אינו מונע מהקנין שנעשה ביניהם לחול. לפיכך, הרכב נגנב כשהיה בבעלות הקונה, ועליו נותר לשלם לו עבורו עוד עשרים אלף שקל שעדיין נשאר חייב.

תשובה:
א. המוכר צודק, שבנסיעת הקונה עם הרכב ביום שישי והחנייתו ליד ביתו – קנאו.
וכמו כן בנידון דנן יועיל גם הכסף ששילם עבורו לקנותו. נמצא שהרכב נגנב כשהיה בבעלות הקונה, ולכן עליו לשלם למוכר עוד עשרים אלף שקל, אע"פ שלא יקבל כל הנאה מהקניה.1

מקורות:

1. מבואר בגמ' ב"ב. (פד:) שאביי ורבא סוברים, שדבר גדול כמו: בהמה גסה, ספינה וכדו' קונים – רק ברה"ר או בחצר שאינה של המוכר והקונה. ואילו קנין משיכה מועיל רק בסימטא או בחצר ששייכת לשניהם. כמו כן מבואר בגמרא בב"מ (ט.: ונפסק בשו"ע חו"מ סי' קצז, ה), שהמוכר בהמה לחבירו או נתנה לו במתנה, ואמר לו שיקנה בהמה זו כדרך שבני אדם קונים בהמה, אם הקונה משך או הגביה את הבהמה – קנאה. וכן אם רכב עליה בשדה או בסימטא – קנאה. אבל אם רכב עליה בעיר ברשות הרבים – לא קנאה, מאחר ואין דרך בני אדם לרכוב בעיר.

אמנם אם הקונה היה אדם חשוב שדרכו לרכוב בעיר ואין דרכו להנהיג בהמה ברגליו, או שהיה אדם שמזלזל בכבודו באופן מופרז ולא חושש לרכוב על הבהמה לפני כולם, או אשה שאין לה כח ללכת ברגלה ולאחוז את הבהמה מחשש שתתנתק ממנה ותברח – במקרים אלו נקנית הבהמה, אפילו אם רכבו עליה ברה"ר ולא רק בסימטא.

קושיית רבותינו האחרונים, למה אדם נכבד קונה בהמה ברכיבתו ברה"ר
והקשו על כך רבותינו האחרונים מפרשי השו"ע (הרע"א, הקצות ס"ק ב, והנתיבות ס"ק ב), הרי רכיבה על בהמה קונה רק מדין קנין משיכה, והרי קימ"ל שם בשו"ע (בסעיף ב שמקורו מהגמ' בקידושין כב. וב"ב פד:), שמשיכה קונה רק בסימטא או בחצר של שניהם. כלומר, כשמושך את החפץ למקום שמותר לו להניחו שם, ולא ברה"ר או לרשות פרטית שאין לקונה רשות להניחו שם. וא"כ מה בכך שאדם חשוב או אשה וכדו', דרכם לרכוב על הבהמה ברה"ר, סו"ס כיצד רכיבה זו יוצרת אצלם קנין לצורך העברת בעלות מהמוכר לקונה, הרי רכיבה ברה"ר לא מועילה ליצור קנין משיכה?

תירוץ התוס' רי"ד
ובאמת שאלה זו נשאלה כבר ע"י רבותינו הראשונים מפרשי הגמ' בב"מ שם. ותירץ על כך התוס' רי"ד, שחלוק דין משיכת חפץ במטלטלין במהותו, מדין משיכת בהמה. שבמשיכת חפץ כדי לקנותו – צריך הקונה להביא את החפץ אליו, כי בכך הוא יוצר את בעלותו על החפץ. שע"י הבאתו לרשותו, מראה שהחפץ נמצא ברשותו לעשות עמו מה שירצה. ולכן אם משכו לרה"ר, שאסור לו להניחו שם, כי זה מקום הליכה לבני רה"ר ולא ניתן לעמוד ולהניח שם את חפציו, אין משיכת החפץ לשם מכניסתו לרשותו – ומטעם זה לא מהני משיכת חפץ מטלטל ברה"ר. משא"כ מהות קנין בהמה הינו הפוך, שהקונה צריך לפעול שהבהמה תלך מחמתו מהמקום שנמצאת בו ותעקור יד ורגל ממקום עמידתה ותתקדם קדימה. וכיון שמהות קנין בהמה הוא שתלך מחמתו, שבכך מראה הקונה את בעלותו בבהמה – לפיכך אין כל נפק"מ אם היא הולכת מחמתו לרשותו, לסימטה או לרה"ר.
והנה לפי דברי התוס’ רי"ד, קנין רכב דומה במהותו לקנין בהמה, שהוכחת הבעלות על החפץ היא – כאשר הרכב נוסע מחמתו ממקום הימצאו והלאה, וא"כ אין כל נפק"מ אם יסע עם הרכב לסימטה או לרה"ר. אלא שדברי התוס' רי"ד לא הובאו להלכה בפוסקים, ואדרבה בשו"ע שם כתוב להדיא אחרת, שבהמה כשנקנית במשיכה, צריך להביאה דוקא לסימטה כדרך שקונים תמיד בקנין משיכה, וכקושיית רע"א שם בהגהותיו וע"ש. וגם בסימן קצח (סעיף ט) לא חילק השו"ע בין בהמה לשאר מטלטלין, ובכל המקרים והאופנים הצריך שהמשיכה תיעשה לסימטה או לחצר של שניהם, וע"ש.

תירוץ המאירי
אמנם בחידושי המאירי שם (ד"ה רכיבה זו וכו') תירץ באופן אחר. שאע"פ שקימ"ל שמשיכה בלבד אינה קונה, אולם כשמצטרף לה גם מעשה של רכיבה והנהגת הבהמה עם רגליו, כשמכה באמצעותם בגוף הבהמה בעת שיושב עליה – באופן זה נחשב מעשה הקנין כחזק יותר, מאחר שהוא נעשה בגוף הבהמה ולא רק שהבהמה הולכת מחמתו, ולכן קנין שנעשה באופן זה – מועיל אפילו ברה"ר. שו"ר גם בספר אבי עזרי (פ"ט מכלאים, הל' ט) שכיוון לדברי המאירי. וגם לפי"ז נמצא, שהגדר של נהיגה ברכב דומה לרכיבה ע"ג בהמה – שהנהג עושה כל הזמן פעולות בגוף המכונית שמחמתן הרכב נוסע ברה"ר.

תירוצו של הנתיבות
והנה הנתיבות (סי' קצז, ס"ק ב) תירץ באופן דומה למאירי. אלא שבעוד שלמאירי שילוב הרכיבה על הבהמה – יוצר קנין משיכה חזק יותר, ולכן קנין משיכה כזה מועיל גם ברה"ר. הנתיבות טוען – שהרכיבה על הבהמה מהותה – כמו קנין מסירה, ונחשבת כאילו אחז הקונה בפני המוכר את הבהמה, והרי קימ"ל בשו"ע (סי' קצח, ט) שמסירה קונה – דוקא ברה"ר. לפיכך יש כאן שילוב של שני הקניינים יחד, שהקנין מתחיל במשיכתה ונגמר בקנין מסירה כאשר רכב עליה ברה"ר. ומוסיף שם הנתיבות, שאם לאחר שרכב על הבהמה ברה"ר נכנס עמה מעט לסימטה – כ"ש שתועיל הרכיבה לקנותה, משום שבמקרה זה אפילו אם לא הלכה הבהמה בסימטא, אלא נכנס שם רק עם חלק ממנה, בכל זאת מכיון שיצאה לגמרי מהמקום שעמדה ברה"ר, פעולה זו מספיקה כדי לקנות את הבהמה, וכמו שנפסק להדיא בשו"ע (סי' קצח, יד. וע"ש בסמ"ע).

הביאור למה הרכב נקנה ע"י הנהיגה עמו ברה"ר
לאור האמור בנידון השאלה דנן, כיון שהקונה מודה שביום שישי קיבל את הרכב מהמוכר לרשותו, ונהג בו מספר שעות, א"כ אפילו אם נהג בו רק ברה"ר והשאירו חונה ברה"ר, גם באופן הזה מועיל קניינו כפסק השו"ע, (בסי' קצז, ה) וכפי שהתבאר לעיל טעמם של התוס' רי"ד, המאירי, והדעה הראשונה שנקט הנתיבות שם. וכ"ש בנידון דנן שהקונה עוד החנה את הרכב ליד ביתו במקום שמיועד לכתחילה לחניית רכבים, שיש למקום זה דין של – צידי רה"ר, שמהותו – כסימטא שמשיכה לבד קונה שם, מאחר ויש לבנ"א רשות להניח שם את חפציהם, ובפרט את רכביהם. ואע"פ שאולי את שאר חפציו אסור לו להניח שם, אבל את רכבו – ודאי שרשאי לכתחילה להניח שם, וכך גם נוהגים שאר בני אדם. לפיכך נחשב הדבר, שהקונה בנהיגתו הוציא את הרכב מהמקום שהיה ברה"ר, והביאו לסימטה שבאופן זה לכו"ע הוא קונה ע"י קנין משיכה, כמבואר בשו"ע (סי' קצח, יד) וע"ש.
ומה שטוען הקונה שמכיון שעדיין לא הועברה בעלותו על הרכב במשרד הרישוי, לא חל הקנין – אין ממש בטענתו. כי העברת הבעלות במסמכים הרשמיים אינה מעכבת את העברת הבעלות הקניינית, והיא נועדה רק לצרכים משניים שיש לצדדים תועלת בהם.

בנידון השאלה מועיל גם קנין כסף
כמו כן נלע"ד שבנידון דנן קנה הקונה את הרכב גם בקנין כסף, ע"י השלושים אלף שקל ששילם. משום שהטעם שאמרו חז"ל שקנין כסף לא קונה במטלטלין הינו, כדי שלא יאמר המוכר לקונה לאחר שקיבל את כספו, שהחפץ שקנה נשרף בביתו. דהיינו שחששו חז"ל שאם תפרוץ שריפה בבית המוכר, ימנע המוכר מלהציל את החפץ, משום שאינו שייך לו. אולם כאשר החפץ כבר נמצא בידי הקונה [כמו בנידון דנן], שאם תפרוץ דליקה הוא ודאי ירוץ לכבותה, כדי להציל את מה ששילם בינתיים עבורה, יש לומר שבמקרה זה נשאר דין תורה שכסף קונה גם מטלטלין.
וניתן להביא לכך ראיה, מהמבואר בשו"ע (חו"מ סי' קצח, ה) שאם הקונה השכיר את דירתו למוכר, והניח המוכר בדירה המושכרת את החפץ שמוכר – במקרה זה מועיל קנין כסף בלבד. משום שבנידון זה, מאחר והקונה מסתובב תדיר ליד הבית שהשכיר כדי לשומרו, אם תפרוץ דליקה – הוא ירוץ מיד לכבותה ולא יסמוך על השוכר, וממילא יציל גם את החפץ שקנה. לכן במקרה זה השאירו חז"ל את דין התורה – שכסף לבד קונה מטלטלין, [כן ביאר שם הסמ"ע ס"ק ט וע"ש]. לפי"ז הוא הדין בנידון דנן, שהרכב שנקנה בקנין כסף נמצא כבר ברשותו של הקונה, ואם תפרוץ שריפה או כל אונס אחר הוא ירוץ להצילה, כדי להציל את השלושים אלף שקל ששילם עבורה, שי"ל שנשאר כאן דין התורה שכסף לבד קונה חפץ מטלטל. שוב מצאתי בס"ד שיסוד דומה כתב בספר אמרי בינה (בשו"ת חלק הקנינים סי' ה וע"ש).