גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תל"ח מדור "עלי הדף"
מסכת בבא בתרא
דף צא ע"א
טעמי איסור היציאה מארץ ישראל לחוץ לארץ והמסתעף
במכילתין (צא.): "תנו רבנן, אין יוצאין מארץ לחו"ל אלא אם כן עמדו סאתים בסלע, אמר רבי שמעון, אימתי, בזמן שאינו מוצא ליקח, אבל בזמן שמוצא ליקח אפילו עמדה סאה בסלע לא יצא" (היינו, דר"ש חולק וסובר, שאם עדיין ניתן לקנות חטים בארץ, אזי גם אם נתייקרו מאוד אסור לצאת ממנה).
הנה, בטעם איסור יציאה מן הארץ מצינו בראשונים כמה טעמים. הרשב"ם (ד"ה אין יוצאין) כתב: "שמפקיע עצמו מן המצוות", ובפשטות משמע, משום שמפקיע עצמו ממצוות התלויות בארץ, כי ביציאתו לחו"ל נפקעת ממנו החובה לקיימן. והיה מקום לומר שכוונתו היא שמפקיע עצמו ממצות ישוב אר"י, אכן לא כן משמע הלשון "שמפקיע עצמו מן המצוות", שהרי מצות ישוב הארץ מתבטלת ממנו מיד, ואילו לשון הפקעה משמע שמופקע ממנו מצוות העתידות לבוא עליו, וכן מפורש בפירוש ר"י קרקושא (תלמיד הרמב"ן ורבו של הרשב"א, נדפס בשיטת הקדמונים, נ"י תשמ"א): "אין יוצאין מארץ ישראל לחו"ל, לפי שמפקיע עצמו מן המצוות התלויות בארץ", וכן מבואר בפסקי הרי"ד במס' גיטין (מג: ועי"ש רש"י) בטעם הדבר שהמוכר עבדו לחו"ל יוצא לחירות, ש"כשמכרו לחו"ל והפקיעו ממצוות הנוהגות בארץ קונסין אותו שיצא לחירות" (עי' שו"ת 'בית שלמה' יו"ד ח"ב סי' פד; 'עינים למשפט' כאן - שדנו בגדר האיסור להפקיע עצמו מן המצוות טרם שנתחייב בהן).
ובעיקר דברי הרשב"ם תמה הגר"י ענגיל זצ"ל ב'גליוני הש"ס' (כתובות קי: ד"ה הכל מעלין): "וצ"ע מדוע לא פירש כפשוטו, שמבטל מצות ישיבת אר"י דהיא מצוה עצמותית דאורייתא..", ושמא, נוכיח מכאן שדעת הרשב"ם היא שמצות ישיבת אר"י אינה מצוה דאורייתא.
מאידך, מדברי הרמב"ן בהוספות ל'ספר המצות' להרמב"ם (עשה ד) אכן משמע שאיסור זה הוא ענף ממצות ישיבת אר"י, וכלשונו: "ואומר אני כי המצוה שחכמים מפליגים בה והיא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו, ש'כל היוצא ממנה ודר בחו"ל יהא בעיניך כעובד עבודה זרה'... וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה, הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה", וזאת היא לפי שיטתו הידועה שמצות ישיבת אר"י דאורייתא היא (עי' רמב"ן עה"פ פר' מסעי לג, נג).
בדברי ה'מאירי' במס' כתובות (קיא.) מצינו טעם נוסף באיסור זה, וז"ל: "שכל מה שאמרו לא אמרו אלא מפני שסתם חו"ל אין חכמה ויראת חטא מצויין בה לישראל, לרוב הצרות ועול הגליות שסובלים שם, אלא אם כן ע"י עמל גדול וצער גלגול סבל הצרות וההתיאש מהם לעבודת השם לשרידים אשר ה' קורא, וסתם ארץ ישראל חכמה ויראת חטא מצויין בה, עד שמתוכם משיגים כבוד בוראם, וזוכים ליהנות מזיו השכינה".
נימוק נוסף מצינו ב'לחם משנה' (פ"ה מהל' מלכים הי"ב) בדעת רש"י (כתובות קי:), שהאיסור לצאת מאר"י הוא בגלל עצם קדושתה, כי בעוד האדם נמצא בה זוכה הוא לקדושתה, וביציאתו ממנה שוב אינו זוכה לקדושה זו.
וי"ל נפקא מינה למעשה בין הטעמים על פי מה שכתב הרדב"ז על הרמב"ם (הל' סנהדרין פ"ד ה"ו) לגבי סמיכת זקנים שהדין הוא ש"אין סומכין זקנים בחוץ לארץ", וכתב הרמב"ם: "וכל ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה", וכתב הרדב"ז: "אע"פ שלא החזיקו בה עולי בבל, אע"ג דאינה כאר"י לענין תרומות ומעשרות ולקצת דברים, לענין מינוי סמוכים הכל הוא אר"י, וכן לענין הדר באר"י, ולענין הנקבר בה, ולשאר קדושת אר"י דינם שוה, וכבר האריך בזה בעל ספר 'כפתור ופרח' (פ"י), עי"ש".
ונביא בזה מסקנת דבריו של ה'כפתור ופרח': "העולה בידנו מכל זה שכל מקום שנמצא לרבותינו ז"ל אומרים וקוראים 'חוץ לארץ', לאי זה חלק שיהיה מן הארץ בתוך גבולי אלה מסעי, שרצונם לומר 'חוצה לארץ של כבוש שני', לא שיהיה דעתם בחו"ל גמור חלילה, כעמון ומואב וסוריא בבל ומצרים וכיוצא בהם, וכן כשגזרו טומאה על ארץ העמים לא גזרו אלא אלו ודומיהם לא על אר"י... ואם כן כל מה שבתוך גבולי אר"י הנזכרים באלה מסעי, הכל לכל הפחות קדוש בקדושת אר"י לכל התועלות המבוקשים ממנה, ולענין חיוב חקיה יש הפרש...".
כיוצא בזה האריך ב'כפתור ופרח' (שם) כלפי מה שנחלקו בין בקדושה ראשונה של עולי מצרים ובין בקדושה שניה של עולי בבל, האם קידשה לעתיד לבוא, או שנתבטלה קדושתה כשגלו, שכל זה אינו אלא בנוגע לחיוב המצוות התלויות בארץ בלבד, אבל קדושת הארץ כולה לגבולותיה שבתורה וטהרתה ומעלתה לחיים ולמתים והיותה נחלת השם לא נגרע ממנה דבר, לא בזמן גלות בבל ולא בזמן גלותנו היום, וקדושת עולמים היא עד סוף כל ימות עולם לא נשתנה ולא ישתנה.
נמצא, שישנן שתי קדושות לארץ ישראל, קדושה עצמית מחמת השכינה השורה בה מפאת שהיא מיוחדת להקב"ה, וקדושה הבאה על ידי ישראל והגורמת לחיוב המצוות התלויות בארץ, וחלוקה הדבר כלפי גבולות הארץ, כי כלפי קדושתה העצמית נקבעו גבולותיה בהבטחת הקב"ה שנאמרה בפרשת מסעי, ואילו גבולותיה כלפי חיוב מצות התלויות בארץ - תלויין בכיבושם של בני ישראל, וכן חלוקה הדבר כלפי ביטול קדושתה, כי קדושתה העצמית אינה מתבטלת לעולם, ואילו קדושתה לגבי חיוב המצוות התלויות בה יכולה שתתבטל.
ולכן לדעת הרשב"ם שהאיסור הוא בגלל ההפקעה ממצוות התלויות בארץ, אין האיסור כי אם ביציאה מן הגבולות שחייבים בה במצוות אלו, וכמו כן רק בזמן שישנה חובת מצוות הללו, וכמו כן לדעת המאירי מוגבל איסור זה רק במצב שיש לומר על ארץ ישראל: "וסתם ארץ ישראל חכמה ויראת חטא מצויין בה". ואילו לדעת הרמב"ן שהאיסור נובע ממצות ישוב אר"י - אין הגבלה לאיסור זה, כי מצוה זו נאמרה בכל גבולות הארץ הכתובות בפרשת מסעי, וכן חובתו גם בזמן הזה, וכמו כן הוא לדברי הלח"מ שהאיסור הוא מפאת הפקעת קדושתה, כי קדושתה העצמית אינה מתבטלת לעולם.
