צוואה - "מצוה מחמת מיתה"

נושא:
בסוגייתנו נחלקו אמוראים אם צוואה צריכה מעשה קנין או לא.
מחלוקת זו מבטאת תפיסות שונות ב"מתנת שכיב מרע" ובצוואה.

שאלות תג"ל:
מהן הסברות במחלוקת זו?

הסבר דרך תג"ל:
רב הונא בריה דרב יהושע סובר שצוואה, "מצוה מחמת מיתה", צריכה מעשה קנין. היא שונה מ"מתנת שכיב מרע"; ב"שכיב מרע שכותב כל נכסיו", חכמים תיקנו לחולה אנוש שדבריו "ככתובין ומסורין דמו".
לא צריך מעשה קניין- "שמא תטרף דעתו עליו"(קמז:). מציאות זו לא קיימת אצל אדם שעורך צוואה. לכן, כמו כל מתנה- צריך מעשה קנין.
בעל הסוגיה סובר ש"מצוה מחמת מיתה" לא צריך מעשה קניין ואם עמד- חוזר, בדיוק כמו שכיב מרע שכתב כל נכסיו.
נראה שהוא סובר שלא חמלה על מצוקת השוכב על ערש דוי היא הבסיס לתקנה.
אלא עצם הדיבור על המוות בהקשר למתנה והיות המתנה סידור נכסיו אחרי מותו הופכים את המתנה לירושה. אפילו אם המצווה משייר לעצמו נכסים להמשך חייו וגם אם הוא בריא עכשיו, מתנה זו שונה ממתנה "רגילה". עצם העיסוק בהכנה למותו הופך את נותן המתנה למוריש ירושה, כמו שכיב מרע.
לכן, אין הוא צריך מעשה קנין, ואם עמד - חוזר. 

מה אתה חושב?
עדיין אפשר לשאול- למה?
למה הסוגיא מרחיבה את דיני מתנת "שכיב מרע" לכלול צוואה?