הסבר בר הפלוגתא / רפי זברגר

מכות יט ע''א
 

הקדמה

במסגרת דיונים על מצוות ביכורים דנה הגמרא אילו מרכיבים מן המצווה מעכבים ואלו לא:
אמר רב ששת: בכורים - הנחה מעכבת בהן, קרייה אין מעכבת בהן.
אם לא הניחו את הביכורים לפני המזבח לא קיימו את המצווה, אך קריאת הפסוקים הנקראים לפני הכהן, המכונים ''מקרא ביכורים'' אינה מעכבת, ואף אם לא קראו יצאו ידי חובת המצווה.
  

הנושא

הגמרא מנסה להבין כמו איזה תנא סובר רב ששת ומביאה ברייתא ארוכה:
דתניא, רבי יוסי אומר שלשה דברים משום שלשה זקנים: רבי ישמעאל אומר - יכול יעלה אדם מעשר שני בזמן הזה בירושלים ויאכלנו? ודין הוא: בכור טעון הבאת מקום ומעשר שני טעון הבאת מקום, מה בכור אינו אלא בפני הבית אף מעשר אינו אלא בפני הבית.
הברייתא מחפשת מקור לכך שאין מעלים את המעשר שני לירושלים ואוכלים אותו כפי שנהגו בזמן שבית המקדש היה קיים. ניסיון ראשון מנסה הברייתא ללמוד בלימוד של ''במה מצינו'' מבכור. שכן גם במעשר שני יש מצווות הבאה (לאוכלו בירושלים) וגם בבכור יש מצוות הבאה (להקרבה בבית המקדש), וכמו שבכור מביאים רק בזמן שבית המקדש על מכונו, כך גם מעשר שני לא יביאו אלא בזמן שבית המקדש קיים.
מה לבכור שכן טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח
דוחה הגמרא את הלימוד ואומרת כי בכור תלוי בהיות בית המקדש על מכונו שהרי צריך להקריבו ולזרוק את דמו ואת האמורים שלו (חלקים פנימיים) על המזבח, וכל עוד אין מזבח אין טעם להביאו, אך ייתכן כי מעשר שני מצווה להביאו כיוון שאין בו הקרבה על המזבח.
בכורים יוכיחו,
בכורים אינם טעונים הקרבה ובכל אופן מצווה להעלותם לירושלים, אם כן אנו רואים שמצוות הבאה לירושלים אינה תלויה בהקרבה.
מה לבכורים שכן טעונים הנחה, תלמוד לומר (דברים ט''ז, ז'): ... וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ
דוחה הגמרא את הדחיה מביכורים שהרי גם את הביכורים מצווה להביא, למרות שלא מקריבים אותם על המזבח.
אם כן, אין אפשרות ללמוד דין הבאת מעשר שני לירושלים מבכור באופן של ''במה הצד'' ועתה מנסה הגמרא ללמוד מעשר מבכור בלימוד של היקש (שתי ההלכות כתובות באותו פסוק), ועל היקש כידוע ''אין משיבין''.
מקיש מעשר לבכור, מה בכור אינו אלא לפני הבית אף מעשר אינו אלא לפני הבית,
מקישים מעשר שני לבכור, וכשם שבכור אינו מובא אלא בפני הבית, כך גם מעשר.
ואם איתא - ליפרוך מה לבכורים שכן טעונין קרייה והנחה!
וכאן מגיעה הגמרא להוכחה מהברייתא וטוענת כי אם אמנם הדין לא היה כרב ששת, ומקרא ביכורים היה מעכב (כמו הנחה שמעכבת), הרי היה ניתן לפרוך (בשלב הראשון של הברייתא, כשלמדנו בלימוד של ''במה מצינו'') מביכורים הטעונים גם קריאה (מקרא ביכורים) וגם הנחה לפני המזבח. העובדה שפרכה הברייתא רק מהנחת הביכורים, משמע כי קריאה אינה מעכבת. ומכאן מסיקה הגמרא כי רב ששת סובר כמו רבי ישמעאל שקריאה אינה מעכבת.
אמר רב אשי: נהי דעיכובא ליכא מצוה מי ליכא, ולימא מצוה וליפרוך!
רב אשי חולק על ההוכחה מהברייתא וטוען כי גם לפי רבי ששת הסובר כי קריאה אינה מעכבת, בכל אופן ברור שיש מצווה לקרוא (לפי כולי עלמא). אם כן, אומר רב אשי, הברייתא הייתה צריכה לפרוך ולומר מה לביכורים שיש מצווה בכל מקרה (גם בדיעבד) להניח, ויש מצווה לכתחילה לקרוא. ומכאן מסיקים כי הקושיה על הברייתא אינה מחייבת לומר כי רב ששת סבור כרבי ישמעאל.
בכל אופן ממשיך רב אשי להסביר מדוע הברייתא באמת לא פרכה מביכורים כמו באופן שהציג רב אשי בעצמו:
אלא אמר רב אשי: כיון דאיכא בכורי הגר דבעי למימר (דברים כ''ו, ג'): וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לה' אֱלֹקֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ, ולא מצי אמר לא פסיקא ליה.
מסביר רב אשי כי לא הזכרנו בפירכא את מצוות מקרא ביכורים כיוון שלא תמיד נוהגת מצווה זו, כמו למשל בהבאת ביכורים של גר. שכן הגר אינו יכול לומר ''אשר נשבע ה' לאבותינו'', כיוון שאבותיו אינם יהודים. ומכיוון שלא בכל המצבים חלה מצוות מקרא ביכורים, לא הפריכו גם מביכורים. 
 

מהו המסר?

מטרת רב אשי היא לדחות את ההוכחה כי רב ששת סובר כרבי ישמעאל בברייתא. אחרי שהוא הפריך את ההוכחה, לכאורה נסיימה טענתו ויכול היה להפסיק כאן. אלא שרב אשי לא עצר בזה, כיוון שלפי הסברו קשה הברייתא, שהרי באמת מדוע לא הפריכו גם ממצוות מקרא ביכורים (מצווה לכתחילה), ולכן הוא מסיים בהסבר קושי זה כדלעיל.
נלמד מכך מסר מעניין וחשוב לחיים. גם אם ''מטרתנו'' לסתור מאן דהוא, ואף הצלחנו ב''משימה'' זו, הרי שמאוד יפה יהיה לנסות ולהסביר בכל אופן מה הסברה של הבר פלוגתא ומדוע הוא אמר את מה שאמר.
 
 
המאמר לע''נ אבי מורי ר' שמואל ב''ר יוסף,  אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, ולע''נ חמי משה בן רבקה
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]