היהלום שבכתר / רפי זברגר

שבועות יא ע''א-ע''ב
 

במסגרת דיון לגבי פדיית קרבנות ציבור קבע רבה בעמוד א' את ההסבר והטעם לכך שניתן לפדות קרבנות תמימים:
אמר רבה: לב בית דין מתנה עליהן אם הוצרכו - הוצרכו, ואם לאו - יהיו לדמיהן.
על הדברים העומדים לקרבן ציבור יש תנאי הקובע שאם בסופו של דבר יוקרבו הרי שהם קדושים בקדושת הגוף, אך אם לא יוקרבו – חלה עליהם רק קדושת דמים, ולכן ניתן לפדות אותם. 
אביי מקשה על רבה מברייתא העוסקת בפר ושעיר של יום כיפורים שאבדו, שם נפסק כי אינם נפדים. ומקשה מדוע אינם נפדים, והרי לב בית דין מתנה על קרבנות ציבור שאם אינם נקרבים הרי הם קדושים רק בקדושת דמים, והיה אפשר לפדות אותם. ומכוח קושיא זו מסייג רבה את הכלל שלו וקובע:
אבודין קאמרת? שאני אבודין דלא שכיחי
קרבנות שהלכו לאיבוד אינו דבר שכיח ולכן ''לב בית דין'' אינו מתנה על מקרים כאלו (לא שכיחים). אי לכך, פר ושעיר של יום כיפורים שאבדו, אף על פי שלא הוקרבו הרי קדושתם קדושת הגוף ולכן אינם נפדים.
הרי פרה דלא שכיחא, ותניא: פרה נפדית על כל פסול שבה, מתה – תפדה, נשחטה – תפדה, מצא אחרת נאה הימנה – תפדה, שחטה על גבי מערכתה - אין לה פדייה עולמית.
מקשה הגמרא על הסייג של דברים אבודין שאין לב בית דין מתנה עליהם מפרה אדומה. הרי אנו יודעים שפרה אדומה אינו דבר שבנמצא (רש''י מציין כי בכל שנות בית המקדש הראשון והשני גם יחד הוא סך הכל שבע פרות אדומות), ולכן כמובן אינו שכיח, ובכל אופן פודים אותה במקרים שהיא נפסלה (מתה, נשחטה או אפילו מצא פרה אדומה אחרת יפה יותר). אם כן מצאנו לכאורה דבר שאינו שכיח שניתן לפדותו, כנראה בגלל שבית דין התנה גם על אלו.
שאני פרה דקדשי בדק הבית היא
עונה הגמרא כי השאלה כלל לא מתחילה, שהרי פרה אדומה אינה כקרבן, ולכן מוגדרת מלכתחילה כקדשי בדק הבית, ולאור זאת ברור שאם היא נפסלה (או שמצאו נאה הימנה) מותר לפדותה. 
  

הנושא

הגמרא עושה זום לדין הברייתא של פרה אדומה, ממנה הקשינו לעיל:
אמר מר: מתה - תפדה.
בין המקרים שמותר לפדות פרה אדומה נאמר בברייתא גם אם היא מתה מותר לפדותה.
וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים?
שואלת הגמרא, הרי פרה אדומה שמתה מוגדרת כנבלה ואסור לאוכלה אלא רק ליתנה לכלבים, אם כן, כיצד התירו חכמים לפדות פרה אדומה רק כדי להאכילה לכלבים?
תוספות וראשונים אחרים מעירים שהמקשן סובר כי הכלל שאין פודין את הקודשים להאכיל לכלבים חל גם על קודשי בדק הבית (שהרי אמרנו לעיל כי פרה אדומה מוגדרת כקדשי בדק הבית). בנקודה זו יש מחלוקת חז''ל, יש הסוברים כי אין פודין קדשים להאכיל לכלבים רק בקודשי מזבח .
אמר רב משרשיא: משום עורה
עונה רב משרשיא כי מותר לפדות פרה אדומה נבלה (מתה) לצורך עורה שאינו נאכל לכלבים (ככל הנראה כלבים אוכלים רק בשר בהמה ולא את עורה).
וקיימי בית דין ומתנו אדעתא דעורה?
מקשה הגמרא על תשובה זו, וכי חז''ל יתקנו תקנה שמותר לפדות את הפרה אדומה רק עבור דבר קטן ערך כמו עור הפרה שאינו שווה הרבה?
אמר רב כהנא: אמרי אינשי מגמלא אונה
רב כהנא עונה תשובה מעניינת ביותר: אמנם כן, חכמים עשו תקנה גם לדבר פעוט ערך כספי, אם הוא ''שווה'' רעיונית ורוחנית ערך גדול. הוא ממשיל זאת לאוזן של גמל. שהרי גמל הינו חיה יקרה וחשובה מאוד, ולכן טורחים אף לצורך האוזן שלה. מכאן נלמד שגם חז''ל טורחים ועושים תקנות עבור חלק קטן ופעוט מפרה אדומה, שהיא כל כך יקרה (תרתי משמע, גם בכסף וגם בחשיבותה). 
 

מהו המסר?

למדנו היום להעריך אפילו חלקים זעירים, אם הם מרכיב מתוך דברים חשובים ויקרי ערך.
מה יותר יקר ערך מילד או תלמיד שלנו. שהרי כל אחד מהם הוא "זהב טהור", הרבה הרבה יותר מגמל, ואפילו מ... פרה אדומה. ומכאן שיש לשים לב ולהתייחס לכל מרכיב וחלק מילדינו. כל מעשה ולוא הפעוט ביותר שווה התייחסות מכבדת מאוד. אפילו אם הילד ''מפשל'' ולא הולך בדיוק כפי שאנו היינו מצפים ומבקשים. גם אם הילד סוטה מן הדרך וגם אם הוא עשה מעשה שלא ייעשה, בכל המקרים הללו ובכל זמן, הוא הילד שלנו, הוא היהלום שבכתר, וכך צריך להתייחס לכל מעשיו ומרכיביו.
 
 
המאמר לע''נ אבי מורי ר' שמואל ב''ר יוסף,  אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, ולע''נ חמי משה בן רבקה
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]