מתי חייב הדיין להסביר?
הרב דב קדרון
סנהדרין לא ע"א
על פי הנאמר בגמרא, נפסק להלכה (שו"ע חו"מ יד,א) שמי שכפו אותו לדון דיני ממונות בעירו, למרות שרצה לדון במקום אחר, רשאי לדרוש מהדיינים שיכתבו לו את טעמי פסק הדין, כדי שיוכל לוודא שלא טעו.
סיפר הרה"ג יחזקאל אברמסקי זצ"ל (בספר פניני רבנו יחזקאל) שבצעירותו, בהיותו סמוך על שלחן חותנו זצ"ל בא פעם אחת דין תורה לפני חותנו, ואחד הצדדים היה תלמיד חכם גדול, והציע חותנו לצדדים שחתנו הצעיר יהיה הדיין ביניהם, ונתרצו וקיבלו עליהם לקיים את אשר יפסוק. והנה אותו תלמיד חכם הציע את טענותיו, והביא ראיות רבות להצדיק את עמדתו, ובמושכל ראשון היה נראה שראיותיו אכן נכונות וטובות המה לזכותו, ואמר הרב לצדדים: זקוק אני כעת למשך זמן של שש שעות כדי לרדת לעומק הדין ולברר היטב את העניין.
וסיפר: עיינתי היטב בסייעתא דשמיא בכל ראיותיו, ועלה בידי שכל הראיות הללו, - הנראות במושכל ראשון כראיות לזכותו, - היו הן דווקא ראיות לחובתו! וכשחזרו הצדדים לשמוע את פסק הדין - פסקתי להם לחובתו של הת"ח הנ"ל, שצריך הוא לשלם לשכנגדו את הסך הנ"ל של 600 רובל. הלה, כמובן, הופתע מאד, ואמר לי: הלא על פי דין שולחן ערוך סי' י"ד רשאי אני לשאול מהדיין: "מהיכן דנתוני". השבתי לו: קודם כל ישלם כת"ר את הסך הנ"ל כפי הפסק, ורק אז חייב אני לבאר לו "מהיכן דנתוני", אבל כל זמן שאיננו משלם - אינני חייב לומר לו "מהיכן דנתוני", כי אם אחר כך לא יסכים לשלם לא יהיה בידי לכפותו, שהרי יסוד ושורש הדין הזה שעל הדיין לבאר לנדון מהיכן דן אותו הוא דווקא אחרי שהוציא ממונו על פיו, אבל לפני שיקיים הלה את הפסק, באופן כמו זה שאין הדין על ידי כפייה - אין על הדיין חיוב זה, אלא רק בדין שעל ידי כפייה.
