מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

למה נשים לא מקיימות קידוש לבנה?

הרב צבי שפיץ

סנהדרין מב ע"א

בגמ' בסנהדרין (מב.) אנו לומדים על החשיבות הגדולה שיש בקידוש הלבנה מידי חודש. ושכל המברך עליה – נחשב שמקבל פני השכינה. ומן הראוי להתבונן למה מנהג ישראל שהנשים אינן מקדשות את הלבנה, הרי ודאי גם להן ראוי לזכות לקבל פני השכינה.

דעת המגן אברהם
כתב המגן אברהם (ריש סימן תכו) שנשים פטורות מלקדש את הלבנה - מפני שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא. ומביא שם בשם השל"ה הקדוש ע"פ המקובלים, שאע"פ שמעיקר הדין היו רשאיות לקדש את הלבנה, אולם למעשה - אסור להן לקדש את הלבנה - ואפילו אם ירצו, וגם ללא ברכה. בגלל שע"י חטאה של חוה [שהיא שרש כל הנשים שנולדו אח"כ] שאכלה מעץ הדעת – נגרמה פגימת הלבנה בכל חודש וחודש, ומהות פגימת הלבנה היא – שהיא נחסרת לעינינו מחצי החודש ואילך בהדרגה עד שנעלמת מעינינו כליל. ואכן כך מנהג נשות ישראל - שאינן מקדשות את הלבנה.

טענה שקידוש לבנה לא תחשב מצוה שהזמן גרמא
אמנם בחכמת שלמה [לגר"ש קלוגר זצ"ל] על השו"ע שם הקשה על דברי המג"א, שלכאורה מצות קידוש לבנה אינה דומה כלל למצוות שהזמן גרמן. מאחר והגדר של הזמן גרמא הוא - מצוה שצריך לקיימה דווקא ביום או בזמן מסוים במהלך השנה. ואע"פ שאת עצם המעשה ניתן לקיים בכל יום בשנה, וכן בכל שעה שביום, כשם שניתן לאכול מצות או לשבת בסוכה בכל יום בשנה. אולם התורה או חז"ל קבעו לקיימם - דווקא בתאריך מסוים בשנה או בשעות מסוימות ביום.
משא"כ קידוש לבנה, מהות המצוה לא קשורה כלל ליום או לתאריך מסוים בחודש, אלא שמציאותית לא ניתן לקדש את הלבנה רק בעת שהירח זורח בפועל, וניתן להנות מאורו בארץ. וכן המצוה קיימת - כל זמן שהירח גדל עד שמגיע לשלימותו. וקיום תנאים אלו, לדעת רבינו יונה (ברכות כא.) והפוסקים כמותו, הוא - החל מהיום השלישי לאחר מולד הלבנה. ולדעת השו"ע (או"ח סי' תכד, ד) בשם המקובלים, הוא - החל מהיום השביעי לאחר מולד הלבנה. ולדעת שניהם – עד סוף יום טו בחודש. היות ולאחר תאריך זה, הלבנה מתחילה להתקטן, ופגימתה ניכרת וגוברת עד סוף החודש שלא נראית לנו כלל. וזהו הטעם שלא ניתן לקדש בשאר ימי החודש את הלבנה. נמצא שלא זמן מסוים בחודש מונע מאיתנו מלקיים את המצוה - אלא טבעו של הירח כפי שנראה לנו - הוא זה שמונע מאיתנו לקדשו בשאר הימים. ולפי זה טוען החכמת שלמה, שהנשים היו צריכות מעיקר הדין לקדש את הלבנה כמו האנשים ולברך על כך, לולא הטעם שכתב השל"ה בשם המקובלים.

ביאור דעת המג"א
ואולי ניתן ליישב את המג"א, שאף שהמניע מלקדש את הלבנה בחלק מימי החודש נובע מחמת גודלה וטבעה של הלבנה בלבד - ולא שהזמן של החודש מצד עצמו גורם לקדשה או שלא לקדשה. אולם כיון שכעת קבעו לנו חז"ל את צורת עשיית מצוות קידוש לבנה, שנעשה אותה דווקא בימים מסוימים בחודש - מעתה נקבעה מצוה זו כמצוה שרק זמן מסוים בחודש ניתן לעשותה, וככל המצוות שהזמן גרמן. ואע"פ שהטעם לקביעת חז"ל הוא - בגלל טבעו של הירח, ולא בגלל ימי החודש.

ביאור שני עונשי הלבנה והגורמים להם
ובעצם דברי השל"ה הקדוש לכאורה יש להתבונן, שהרי מבואר בגמ' חולין (ס:) שהלבנה נענשה בגלל שטענה לקב"ה, שאי אפשר ששני מלכים [השמש והירח] ישמשו בכתר אחד וכו'. והרי טענה זו היתה ביום הרביעי לבריאת העולם שבו נבראו שני המאורות. ואילו חוה נולדה וחטאה באכילתה מעץ הדעת רק ביום השישי לבריאת העולם, יומיים לאחר חטא הלבנה וקבלת עונשה. ואם כן היאך שייך חטאה של חוה שהיה ביום השישי לבריאה, לפגימת הלבנה שהיתה יומיים לפני כן?
ואולי ניתן לבאר זאת, שבגלל קיטרוג הלבנה ביום הרביעי לבריאה עונשה היה - רק שנעשתה קטנה בגודלה מהשמש, אע"פ שהן נבראו בתחילה בגודל שווה. וכמשמעות הפסוק (בראשית א, טז) "ויעש אלוקים - את שני המאורות – הגדולים". ולאחר מכן כתוב – "את המאור הגדול [השמש] - לממשלת היום. ואת המאור הקטן [הירח] - לממשלת הלילה" וכו'. וכפי שפירש רש"י שם. נמצא שלמרות שהקטין הקב"ה מהירח רק את גודלו, אבל יתכן שעדיין היה ללבנה אור עצמי משלה שלא קיבלה אותו מהשמש, והיא נראתה בארץ בשלימותה מאירה וזורחת, אע"פ שהאור שלה היה בעוצמה פחותה מהשמש. ובאופן הזה היא היתה ממשיכה לזרוח ולהאיר בכל יום מימות החודש, והשנה, ללא כל שינוי.
ורק בגלל חטא חוה שנעשה ביום השישי לבריאת העולם, נענשה הלבנה בעונש נוסף, שאיבדה מעתה את אורה העצמי, ומעתה כל אורה בא מהשמש בלבד. וכיון שהשמש סובבת את כדור הארץ – אור הלבנה נראה ליושבי הארץ רק בחצי הראשון של החודש. וא"כ נמצא שהלבנה קיבלה שני עונשים, עונש אחד ביום הרביעי לבריאה - בגלל החטא שלה בלבד, שה' הקטין את גודלה מהגודל שבה נבראה, אבל עדיין האירה מהכח העצמי שלה. וביום השישי לבריאה, בגלל חטא חוה, קיבלה הלבנה עונש נוסף - שאיבדה את אורה העצמי, ומעתה היא מקבלת את אורה מהשמש בלבד, ועיין בספר תורת חיים על הגמ' בחולין (ס:) והנלע"ד כתבתי.

ביאור הקשר שבין חטא חוה, לעונשה של הלבנה
ולכאורה מהראוי להבין עוד - מה הקשר בין חטא חוה, לעונש שקיבלה הלבנה ביום השישי לבריאה, למרות שהיא לא חטאה כעת?
ואולי הביאור בזה, שהרי מחוה יצא עם ישראל שכל חגיו ומועדיו מחושבים לפי הירח, ולכן נמשלו ישראל ללבנה ולא לשמש וכו'. והנה הקב"ה ברא את העולם באופן שהוא יתנהל ע"פ גורמי הטבע. וזאת למרות שהקב"ה משגיח כל הזמן על הנעשה בעולם, והוא זה שבראם, וגם כעת הוא זה שנותן להם כל הזמן את חיותם. ולולא שהם מקבלים כל הזמן את חיותם מהקב"ה - הם יחזרו לתוהו ובוהו. וכפי שדרשו חז"ל את הפסוק "ואתה מחיה את כולם", אל תקרי מחיה - אלא מהווה. ועוד חוק קבע הבורא ית"ש בטבע, שעם ישראל ותורתו קשורים בקשר בלתי ניתן להפרדה מהירח, וממנו הם מקבלים את כוחם ומזלם. ואע"פ שחלילה לעבוד את הירח, שבסך הכל נברא לעשות את רצון הבורא ית"ש - ואין לו שום ממשות עצמית כלל. אולם הקב"ה משתמש בו כהיכי תמצי להשפיע באמצעותו על עם ישראל.
ולכן כתוב בירושלמי, שאם בי"ד יחליטו לעבר את החודש, ישתנה מחמת כך גם המציאות בטבע שפועל לפי ימי החודש. ויש בכך נפקא מינה להלכה, וכלשון הגמ' במסכת נדה - "שיפורא דבית דין - גרם" כלומר, שופר הכרזת בי"ד על עיבור החודש – גורם לשינוי בטבע האדם. וכן כתוב בירושלמי במסכת ראש השנה על הפסוק "לא-ל גומל - עלי". לגבי שינוי נוסף שנעשה בגוף האדם עקב עיבור החודש.
לפיכך כשחטאה חוה שבה היו כלולים כל נשמות בנות ישראל שיבואו לעולם, נחשב הדבר - כאילו כל בנות ישראל היו שותפות בחטא, וכולן נהנו מהאכילה מעץ הדעת. ומאחר והשורש שממנו קיבלו את כוחן הוא מהלבנה, כי כאמור כך ברא הקב"ה את עולמו. ולכן אמרו חז"ל, שכשהלבנה לוקה - סימן רע לשונאיהם של ישראל [בלשון סגי נהור] שגם הם ילקו חלילה. כי כשהקב"ה מכה את הלבנה, הוא מראה בכך שברצונו להעניש את שונאי ישראל שמקבלים ממנה מקבלים את כוחם ומזלם. ממילא באופן הזה קורה גם הפוך, שאם ישראל חוטאים - זה גורם להעניש את הלבנה שהיא שורשם ומזלם. והקשר הרוחני שביניהם - אינו ניתן להפרדה.
ולכן בברכת הלבנה אנו מתפללים ומבקשים מהבורא ית"ש "וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן - שהם [ישראל] עתידים להתחדש - כמותה". כי גורלו של אחד תלוי בגורלו של השני. ואם בני ישראל יזכו לחזור בתשובה שלמה, הם יגרמו ללבנה שתחזור למציאות שבה נבראה מתחילת בריאת העולם בבחינת – "המאורות הגדולים", וע"י כך גם בני ובנות ישראל יזכו להגיע לדרגה הרוחנית של אדם הראשון וחוה, כפי שנבראו לפני שחטאו באכילה מעץ הדעת.

אם הנשים יקדשו את הלבנה – זה יזיק להן
לפיכך אמרו המקובלים שהביא השל"ה שלטובת הנשים – אין להן לקדש את הלבנה. כי תפילתן לחידוש הלבנה כפי הנוסח שקבעו לנו חז"ל – תיהפך להן – לקטיגור. מאחר והן הרי גרמו לפגימתה ע"י חטא חוה, שגם הן היו שותפות לחוה כחלק בלתי נפרד מעושי החטא.
נמצא שהסניגור [כלומר – תפילתן] תיהפך להן – לקטיגור. כי יזכירו בכך את חטאן, ואת העונש שנגרם ללבנה מחמתן. וממילא תפילה זו עוד יכולה לגרום למתפללת לדברים מאד לא טובים וכו'. ולכן כתבו המקובלים - שאין לנשים לקדש בשום אופן את הלבנה. ואכן – כך מנהג הנשים למעשה - ואין לשנות.

דעת המג"א שמצוה שהזמן גרמא ואין בה מעשה – אסור לנשים לברך עליה
והנה בנוסף לדברי השל"ה, נראה לענ"ד שישנם שני טעמים נוספים, שמחמתם הנשים לא מקדשות את הלבנה.
א. מבואר במגן אברהם בהל' הבדלה (סוף סי' רצו) שגם לדעת הרמ"א שפסק כרבינו תם, שכשנשים מקיימות מצוות עשה שהזמן גרמן למרות שאינן מחויבות בהן, הן מברכות על עשיית המצוה כמו שהאנשים מברכים עליה. דין זה קיים - רק במצוות שקיומן הוא ע"י עשיית מעשה בפועל, אלא שחז"ל תיקנו גם ברכה על עשיית המצוה. כגון ישיבה בסוכה, נענוע ארבעת המינים, שמיעת שופר בר"ה וכו'. שבמקרים אלו מכיון שהנשים עושות את מעשה המצוה – הותר להן גם לברך עליה. אולם מצוות שכל מהותן היא – רק אמירת הברכה, והמצוה לא מחייבת שום עשיית מעשה בפועל, אם הזמן גרמן – גם לר"ת אין להן לברך על מצוות אלו. כי כנראה חז"ל הפקיעו אותן מהברכה הזאת.
ולכן לדעת הרמ"א (או"ח סי' רצו, ח) אין לנשים לעשות הבדלה, מאחר וכל מהות מצוות הבדלה היא – אמירת ברכה בלבד, ואין במצווה זו שום עשיית מעשה בפועל.
ומאותו הטעם כותב שם המגן אברהם – שהנשים לא יקדשו על הלבנה. כי כל מהות מצוה זו הינה – הברכה בלבד. ומאחר ולדעת המג"א (ריש סי' תכו) מצוות קידוש לבנה נחשבת כמצוה שהזמן גרמא – לכן אין היתר לנשים לברך על קידוש לבנה גם לר"ת.

טעם נוסף שנשים לא יקדשו את הלבנה
ב. טעם נוסף ניתן לומר ע"פ דברי החתם סופר בחידושיו למסכת שבת (כא:). שבגמ' שם כתוב שגם נשים חייבות בהדלקת נר חנוכה, אולם אם הן שומעות בביתן מאיש אחר שמדליק נר חנוכה – אין הן מדליקות בביתן, ואינן נוהגות כדרך המהדרין, שכל אחד מדליק בנפרד בביתו. [עכ"פ לדעת הרמב"ם, ושכמותו פסק הרמ"א (או"ח סי' תרעא, ב), וכך מנהג בני אשכנז]
וביאר שם החתם סופר את הדברים, שחז"ל תיקנו שהדלקת נ"ח צריכה לכתחילה להיעשות ברשות הרבים על פתח ביתו, ומאחר ואין כבודה של האשה לצאת לרה"ר כי "כל כבודה בת מלך – פנימה". לפיכך מעיקרא לא חייבו אותן להדליק בנפרד נר חנוכה, ואפילו כשיכולות להדליק בביתן. והן יוצאות ידי חובה אם ישמעו מאיש שמדליק. ורק אם אין להן אפשרות לשמוע מאף אדם שמדליק, תדלקנה נר חנוכה לבד.
לאור האמור, היות ומבואר ברמ"א (או"ח סי' תכו, ד) שמקדשים את הלבנה דווקא תחת כיפת השמים – ולא בבית. כי מהות המצוה היא - הקבלת פני השכינה, ולכן יוצאים מביתו לרחוב, כדרך שיוצאים לקראת מלכים כמבואר שם במשנ"ב (ס"ק כא). יש לומר שחז"ל לא תיקנו מצוה זו לנשים, ולא רצו שהן יעשו אותה – כדי שלא יצאו מביתן לרה"ר, ויפגמו בכך את גדרי הצניעות.