להימנע משאלות ישירות (לאנשים קרובים) / רפי זברגר

שבועות לב ע''א
 

המשנה בדף הקודם מתארת אופן חיוב עד בשבועת העדות. נלמד את הרישא של המשנה:
שבועת העדות כיצד? אמר לשנים: בואו והעידוני, שבועה שאין אנו יודעין לך עדות, או שאמרו לו: אין אנו יודעין לך עדות, משביע אני עליכם ואמרו אמן - הרי אלו חייבין.
שבועת העדות מתחייבת רק אם העדים נתבקשו על ידי התובע להעיד וסרבו. או שהם הגיבו וענו לו כי הם נשבעים שאינם יודעים את העדות, או אפילו שהם לא הזכירו שבועה אלא רק אמרו שאינם יודעים והתובע חזר והשביע אותם והם ענו אמן, בכך הביעו רצונם להישבע וחייבים אם אמנם נשבעו לשקר. אם שתקו ולא ענו לתובע שהשביע אותם אינם חייבים.
 

הנושא

בתחילת הגמרא שלאחר המשנה בסוף הדף הקודם ציטטה הגמרא את דברי שמואל:
אמר שמואל: ראוהו שרץ אחריהן, אמרו לו: מה אתה רץ אחרינו? שבועה שאין אנו יודעין לך עדות! - פטורין עד שישמעו מפיו.
שמואל מוסיף ומדייק את דין המשנה ופוסק, כי אם התובע לא שאל ולא ביקש מהעדים להישבע, אפילו אם רץ אחריהם לצורך כך, והם מעצמם מקדימים ומצהירים שהם נשבעים כי אינם יודעים את העדות – הרי פטורים מקרבן שבועת העדות. שמואל מסביר וקובע כי העדים צריכים לשמוע מפי התובע תביעה להישבע, ורק באופן כזה ניתן לחייבם.
מקשה הגמרא על שמואל:
מאי קא משמע לן? תנינא: שילח ביד עבדו, או שאמר להן הנתבע: משביע אני עליכם שאם אתם יודעין לו עדות שתבואו ותעידוהו - הרי אלו פטורים, עד שישמעו מפי התובע.
מצטטת הגמרא ברייתא הקובעת במפורש את דינו של שמואל, ומסיימת בחיוב לשמוע את התביעה להישבע אך ורק מפי התובע, אם כן, שואלת הגמרא מה חידש שמואל בדבריו?
רץ אחריהן איצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא: כיון דרץ אחריהן כמאן דאמר להו דמי – קא משמע לן.
עונה הגמרא כי שמואל חידש שגם אם התובע רץ אחרי העדים ובזה הוא הראה לנו שהוא רוצה בהשבעתם – אין זה נחשב כתביעה המחייבת את העדים אם אמנם העידו בשקר. שמואל מחדד כי התובע חייב לומר זאת בפיו, ולא מספיקה הוכחה שהוא מעוניין להשביעם.
לאחר דין ודברים נוסף בדברי שמואל מצטטת הגמרא ברייתא הכותבת במפורש את דין שמואל:
תניא כוותיה דשמואל: ראוהו שבא אחריהן, אמרו לו: מה אתה בא אחרינו, שבועה שאין אנו יודעין לך עדות פטורין, ואם בפקדון חייבים:
הברייתא עוסקת בעדים שראו את התובע מגיע אליהם (אמנם לא בריצה) והבינו כי הוא מבקש מהם להעיד עבורו. ללא מילים ובקשה של התובע הם נשבעים בפניו ואומרים לו שהם לא יודעים את המקרה ולכן אינם יכולים להעיד. פוסקת הברייתא כי עדים כאלו לא יתחייבו בשבועת העדות, חיזוק לפסקו של שמואל. הברייתא מוסיפה כי זהו דין ייחודי לשבועת העדות, אך בשבועת הפיקדון מתחייבים גם ללא תביעה של התובע לשבועת העדים.
מה בין שבועת העדות לשבועת הפיקדון? מהי הסברה המחלקת בין המקרים?
ניתן לומר כי שבועת הפיקדון לא תלויה בשום דבר, הנפקד פשוט משקר בטענתו שלא הפקידו אצלו, לעומת שבועת העדות תלויה בגורם התובע שבועה. ובמקרה זה, רק אם התביעה ''טובה ורצינית'' – שהיא באה מפיו של התובע, אז, ורק אז מתחייב בשבועת העדות.  
    

מהו המסר?

תלות של חיוב בשבועת העדות ב''תביעה ישירה'' מפי התובע יכולה ללמד אותנו להיזהר ולהישמר מפני ''תביעות'' כלפי אנשים קרובים ובמיוחד כלפי בני משפחה ובעיקר ילדים. אם הורה מגיע ל''זירת האירוע'' שבו ילדו מעורב, הרי אם ישאל שאלה ישירה, שהיא כביכול "תביעה" כלפי ילדו עלול הוא לקבל תשובה של כפירה: ''לא ראיתי, לא ידעתי''.
לכן כדאי לבחון את המצב על ידי שאלות עקיפות, להבין את המצב, מה קרה בדיוק מבלי להשתמש בשאלות ישירות וחדות.
 
  
המאמר לע''נ אבי מורי ר' שמואל ב''ר יוסף,  אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, ולע''נ חמי משה בן רבקה
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]