עננה כבידה  / רפי זברגר

שבועות מו ע''א

למדנו במשנה בתחילת הפרק כי אחד מחמשת הדינים בהם השבועה חלה על התובע אשר נשבע ונוטל (בניגוד לשבועה מהתורה בהם הנתבע נשבע ונפטר) הוא נגזל. המשנה פרטה במה מדובר:
היו מעידין אותו שנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות, הוא אומר: כליי נטלת, והוא אומר: לא נטלתי, הוא נשבע ונוטל.
אם יש עדים כי המלווה הנכנס לבית הלווה לגבות משכון שלא ברשות, הלווה טוען שהמלווה לקח משכון, והמלווה כופר וטוען כי לא נטל כלום, הרי הלווה (הנגזל) נשבע שלא נתן לו רשות לקחת ונוטל את המשכון בחזרה.
רבי יהודה אומר: עד שתהא שם מקצת הודאה, כיצד? אמר לו: שני כלים נטלת, והוא אומר: לא נטלתי אלא אחד.
רבי יהודה חולק על תנא קמא וסובר כי התקנה שהנגזל ישבע ויטול חלה רק אם היה בסיס לשבועת הגזלן מדאורייתא. זה קורה כאשר הנתבע (גזלן) מודה לתובע (נגזל) במקצת על תביעתו, כגון שהנגזל תובע שני כלים והנגזל מודה על כלי אחד וכופר בשני. פוסק רבי יהודה כי רק במקרה כזה השבועה עוברת לנגזל והוא רשאי להישבע וליטול את דמי כל תביעתו.
  

הנושא

ודלמא לא משכנו?
מקשה הגמרא על דעת תנא קמא במשנה: הרי העדים מעידים רק כי המלווה נכנס לבית הלווה, ואין עדות כי המלווה אמנם לקח את המשכון, אם כן, שואלת הגמרא, מדוע הנגזל יכול להישבע וליטול, הרי ייתכן שהמלווה כלל לא לקח את המשכון?
מי לא אמר רב נחמן: האי מאן דנקיט נרגא בידיה ואמר איזיל ואקטליה לדקלא דפלניא, ואשתכח דקטיל ושדי - לא אמרינן דהוא קטליה, אלמא: עביד איניש דגזים ולא עביד, הכא נמי דגזים ולא עביד.
הגמרא מוכיחה שאלתה מדברי רב נחמן, כי עדות על אמירה של בן אדם כי הוא הולך לבצע דבר מה, אינה יכולה להוות עדות לעצם ביצוע המעשה. הדוגמא של רב נחמן עוסקת באדם שהחזיק גרזן בידו והכריז כי הולך לגזום עצים. גם אם אנו רואים לאחר לכתו ענפים מונחים על הרצפה, איננו יכולים להעיד ולדעת בוודאות כי אותו בן אדם אכן גזם את העצים. כך גם אצלינו מקשה הגמרא, אין הוכחה ניצחת שאמנם המלוה לקח את המשכון, למרות שיש עדים שאמר זאת בכניסתו לביתו של הלווה.
אימא ומשכנו.
עונה הגמרא כי העדים גם ראו שהמלווה לוקח בפועל את המשכון מבית הלווה.
וליחזי מאי משכנו
שואלת הגמרא מיד שאלה מתבקשת: אם העדים ראו שהמלווה לקח את משכון, הרי הם יכולים גם לראות מה משכן, ושיחזיר המלווה רק את מה שהעדים יספרו כי הוא לקח מבית הלווה.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בטוענו כלים הניטלין תחת כנפיו
מסביר רבה כי המחלוקת שלהם אינה על המשכון עצמו, שעליו כאמור יש עדות ברורה, אלא על חפצים נוספים שהמלווה כביכול לקח מבית הלווה, אותם העדים לא ראו ואולי גם לא יכולים לראות (מתחת החליפה). רק על אותם כלים קטנים יכול הלווה הנגזל להישבע ולקבלם.
      

מהו המסר?

לפי תשובת הגמרא, צמצמנו את תכולת שבועת הנגזל, לכדי "דברים קטנים" שהעדים לא יכלו לראות ולהעיד עליהם.
יש להבין מדוע בכל אופן נתנו ללווה זכות זו? מדוע הוא יכול כביכול ''להמציא'' גניבות שהמלווה לקח ביחד עם המשכון אשר עליו יש עדות מפורשת שלקח.
ניתן לומר כי המלווה התנהג בצורה לא נאותה - לקח את המשכון שלא ברשות, ולכן משיתים עליו חובה לשלם על סמך שבועת הנגזל, למרות שאין עדות על כך.
לומדים מכך כי אדם אשר רובצת עליו עננה כבדה, חשוד גם לדברים נוספים, ולכן נתנו חכמים כוח לנגזל להישבע וליטול.
ייזהר כל אדם ממעשים מחשידים ולא תקינים, בעיקר בגלל עצם המעשה, אך גם עקב סיכון ''לחטוף'' עוד מכות שלא חשב עליהם.
 
  
המאמר לע''נ אבי מורי ר' שמואל ב''ר יוסף,  אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, ולע''נ חמי משה בן רבקה
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]