הכל לטובה
ברכות ס ע"ב - סא ע"א
"אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר, וכן תנא משמיה דרבי עקיבא: לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד. כי הא, דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא, מטא לההיא מתא, בעא אושפיזא לא יהבי ליה. אמר: כל דעביד רחמנא לטב. אזל ובת בדברא, והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא. אתא זיקא כבייה לשרגא, אתא שונרא אכליה לתרנגולא, אתא אריה אכלא לחמרא. אמר: כל דעביד רחמנא לטב. ביה בליליא אתא גייסא, שבייה למתא. אמר להו: לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקדוש הוא הכל לטובה?!".
לכאורה הלקח הנלמד הוא שאין מקרים קשים בעולם אלא הכל מתהפך לטובה.
אך קשה, הרי במשנתנו נאמר (דף נד ע"א) "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", ופירש רבא שההשוואה היא רק לענין הצורך לקבל בשמחה, ואילו נוסח הברכה המבואר במשנה הוא ברוך דיין האמת. אם כן קיימים גם מקרים קשים שלא התהפכו לטובה שגם עליהם חובה לברך ובשמחה!
ועוד שגם על רבי עקיבא עצמו מסופר במסכת מכות דף כד ע"א שהיה מצחק בראותו את בית המקדש שרוף, והוא הרי שלא חזה שהתהפך החורבן לבנין, וכיצד זה טען והעיד: כל דעביד רחמנא לטב?!
אלא שגם בהר הבית ביאר רבי עקיבא את צחוקו בכך שתלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, ועכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת, ובזה הוכיח שגם החורבן הוא בכלל רעה שמתהפכת לבסוף לטובה.
מכאן שמעשה ההצלה מהגייס מלמד שלפעמים זוכה אדם לראות בעין במהרה כיצד הכל לטובה, ומכאן נלמד לשאר מרעין בישין.
ורבי עקיבא למד זאת מנחום איש גם זו רבו, שגם הוא היה רגיל לומר על כל מה שאירע לו גם זו לטובה (סנהדרין קח ע"ב; תענית כא ע"א). וגם עליו מסופר, גם כיצד מצד אחד נהפך לו לטובה ונעשה לו נס והעפר הפך לעפרו של אברהם אבינו, ומצד שני מסופר עליו גם כיצד היה מבקש ומקבל עליו באהבה יסורין קשים מנשוא לכפרה (תענית כא ע"א; שקלים טו ע"א).
