שתי משמעויות למילה "כל"
הרב דב קדרון
סנהדרין עח ע"א
רבי יוחנן מסביר שאת הפסוק (ויקרא כד, יז): "וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת" אפשר להבין בשני אופנים, כי למילה "כל" יש שתי משמעויות: א. חכמים סוברים ש"כל נפש אדם" היינו אדם שכולו מצוי במלוא כוחו, לכן לדעתם אם עשרה אנשים היכו אדם, והחלישו אותו עד שכבר אין בו את כל כוח חיותו, ובא האחרון ונתן לו מכה והרג אותו – הוא פטור, כי לא הרג את כולו. ב. לעומת זאת רבי יהודה בן בתירא סבור ש"כל נפש אדם" היינו כל שהוא שיש בו מנפשו, ולכן האחרון חייב על הריגת אפילו כל שהוא של כח החיות של אותו אדם.
על פי זה הסביר בעל פרדס יוסף (שמות כח,לד) את המחלוקת לגבי הימצאות מלאכים בתוך בית המקדש כאשר הכהן הגדול נכנס לשם ביום הכיפורים, שבירושלמי (יומא פ"א ה"ה) ותוספות (מנחות קט,ב ד"ה אזדמן) אמרו שמה שנאמר (ויקרא טז,יז): "וכל אדם לא יהיה באהל" היינו אפילו מלאכים שנאמר עליהם (יחזקאל א,י): "ודמות פניהם פני אדם", וגם הם לא יהיו שם בבואו לכפר בקודש עד צאתו, אבל ממדרש אחר (שמו"ר לח,ח) שהביא רמב"ן משמע שהיו שם מלאכים.
הסבר המחלוקת הוא שהמדרש סובר ש"וכל אדם לא יהיה באוהל מועד" היינו רק מי שכל כולו אדם, אבל המלאכים רק פניהם פני אדם, ומכיוון שאינם אדם בשלמות עליהם לא נאמר שלא יהיו שם, ואילו הירושלמי סובר ש"כל" אפילו מקצת משמע, לכן לא רק בן אנוש אלא אפילו המלאכים שיש בהם מקצת אדם לא יהיו שם.
