שאיפות או לא להיות? / הרב אורי גמסון

חסידות על הדף

סנהדרין קי ע"א

אמר רבא: מאי דכתיב שמש ירח עמד זבלה לאור חציך יהלכו, מלמד שעלו שמש וירח לזבול, אמרו לפניו: רבונו של עולם: אם אתה עושה דין לבן עמרם - נצא, ואם לאו - לא נצא.

אחד המשאבים החשובים ביותר שיש לאדם, הן השאיפות שלו. השאיפה לגדול, לפרוץ קדימה, למצות את כל מה שיש בו.

אם לא שאיפות, נידון האדם לחיים של בינוניות שבהם הוא לא באמת עושה את מה שהוא מסוגל. אולם מצד שני, שאיפות גם יכולות לבלבל את האדם ולקחת אותו למקומות שלא קשורים אליו, אם כך מה הדבר הנכון לעשות? לשאוף או לא?

תשובה מעניינת לשאלה זו, עונה רבי ירוחם מראדזין (תפארת ירוחם, עמ' מ"ו), על בסיס הסוגיה הזו.

גבולות, הוא מסביר, הם דבר הכרחי וקריטי בכדי שהעולם יתנהל בצורה הנכונה. חייבים להיות גבולות ברורים בין הלילה והיום, בדיוק כפי שחייבים להיות גבולות ברורים בין יהודים ומי שאינם.

באותה מידה, האדם חייב לייצר אצלו תודעה של גבולות ברורים בין התפקיד המיוחד המוטל עליו, ובין תפקידים שאינם קשורים לזהותו הרוחנית. לדוגמה, ישראל אינו יכול להיות כהן, וכהן אינו יכול להיות ישראל, משום שיש גבול ברור.

זה היה אחד האסונות הגדולים שביקש קורח להביא על עם ישראל, טשטוש הגבולות בין ההנהגה ובין העם. כל אחד יכול להיות ה-מנהיג, לכל אחד יש את הפוטנציאל להוביל את עם ישראל.
אבל בדיוק בנקודה זו הוא טעה טעות חמורה.

לא כל אחד בנוי ומסוגל להנהגה, וזו גם לא צריכה להיות שאיפה. כל אחד מסוגל ומוכן להנהיג את עצמו אל עבר המיצוי המוחלט של התפקיד המיוחד שבעבורו הביא הקב"ה את נשמתו לעולם, וכשאדם שואף החוצה ולא פנימה, מיטשטשים הגבולות, ואז אנשים שאינם ראויים מגיעים למקומות שבהם הם לא מסוגלים באמת לעשות את מה שדרוש.

זו הסיבה שכאשר קורח ביקש לחלוק על ההנהגה של משה, השמש והירח הודיעו שאם כך גם גבולות היום והלילה יתבטלו, משום שאם אין גבולות, אז שום דבר כבר לא בטוח.

מכאן למדים לקח חשוב. חייבים לשאוף, אבל במקום לשאוף החוצה, חייבים לשאוף פנימה, לתוך גבולות האישיות המיוחדת שהעניק לנו הבורא.