טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

התם בלא שרגא לא מתחיל הבלא בשעתיה – הבל  

"איתמר, כפה עליו גיגית ופרע עליו מעזיבה, רבא ורבי זירא, חד אמר: חייב, וחד אמר: פטור. תסתיים דרבא הוא דאמר פטור, דאמר רבא: כפתו ומת ברעב פטור. אדרבה, תסתיים דרבי זירא הוא דאמר פטור. דאמר רבי זירא: האי מאן דעייליה לחבריה בביתא דשישא, ואדליק ליה שרגא ומת חייב. טעמא דאדליק ליה שרגא, הא לא אדליק ליה שרגא לא! אמרי: התם בלא שרגא לא מתחיל הבלא בשעתיה, הכא בלא שרגא נמי מתחיל הבלא בשעתיה" (סנהדרין, עז ע"א).

פירוש: איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה דומה: כפה עליו, על חבירו, גיגית ומת בחנק, או שפרע (פרץ) עליו מעזיבה (כיסוי התקרה) ומת מן הצינה, רבא ור' זירא נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: חייב על כך, וחד [ואחד מהם] אמר: פטור. ומעירים: תסתיים [תוגדר] המחלוקת, שרבא הוא שאמר פטור, שהרי אמר רבא בכיוצא בזה: כפתו לחבירו ומת ברעב פטור, שכיון שיש כאן תהליך מתמשך שאין הוא אחראי לכולו אינו חייב עליו. ודוחים: אדרבה (להיפך), תסתיים [תוגדר] שר' זירא הוא שאמר פטור, שאמר ר' זירא: האי מאן דעייליה לחבריה בביתא דשישא [מי שהכניס את חבירו לבית של שייש] שהוא אטום לגמרי, ואדליק ליה שרגא [הדליק לו שם את הנר], ומת חבירו בחנק חייב. ונדקדק: טעמא דאדליק ליה שרגא [הטעם, דווקא, משום שהדליק לו נר] הא [הרי] אם לא אדליק ליה שרגא [הדליק לו נר] לא מתחייב הכולא, אף על פי שסופו של הכלוא להיחנק לאט לאט מעצמו. הרי שאף ר' זירא סבור כי אם אין האיש עושה את מעשה ההמתה (או על כל פנים, התחלת החנק) כעת פטור עליו, והרי זה בדיוק כמי שכפה עליו גיגית! את ההשוואה הזו דוחים, אמרי [אומרים]: התם [שם] במכניס חבירו לבית של שיש בלא שרגא [הנר] לא מתחיל הבלא [ההבל, המחנק] בשעתיה [בשעתו, מיד], באותה שעה כי הבית גדול למדי. ואולם הכא [כאן, בגיגית] בלא שרגא נמי [נר גם כן] מתחיל הבלא בשעתיה [מתחיל ההבל, המחנק בשעתו] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם: הבל         שם באנגלית: Lethal fume           שם מדעי: Marsh gases

שם נרדף במקורות: הבלא


נושא מרכזי: הבל פה ובעירת נר כגורמי מוות בחנק

לרשימת נושאים נוספים העוסקים בהבל וקישוריות הקש/י כאן. 

מתוך מהלך הסוגיה משתמע שכפיית כלי על ראש אדם או כליאתו בחדר אטום ("ביתא דשישא"(1)) עלולים לגרום למיתתו בחנק. שתי פעולות אלו שונות זו מזו במשך הזמן החולף עד מות הנחנק. הגמרא מבחינה בין חלל בנפח קטן ("גיגית") שבו מתחילה החניקה באופן מיידי לבין חלל בנפח גדול ("ביתא דשישא") שהחניקה מתרחשת אחרי זמן רב. לדברי רבי זירא בחלל גדול הדלקת נר עלולה לגרום להתחלת תהליך החניקה באופן מיידי בדומה לתהליך המתרחש בחלל קטן. מדברי הגמרא ניתן להסיק שגורם המוות הוא "הבלא" שמקורו בנשימת האדם או בהדלקת נר. המשותף לשני התהליכים שבשניהם מנוצל החמצן שבאוויר ונפלט הגז פחמן דו-חמצני (CO2). הנשימה והשריפה הם תהליכי בעירה שבהם משתחררת אנרגייה אך בנשימה "הבעירה" איטית ומשמשת לבניית מולקולות עתירות אנרגייה.

הגוף זקוק לחמצן כדי לקיים את פעילותו. בנשימה בחלל סגור רמת החמצן פוחתת עד למצב שבו האדם ימות מחוסר חמצן כלומר מחנק. כאשר מדליקים נר בתוך חלל אטום (תמונה 1) הוא יכבה לאחר שהבעירה תנצל את כל החמצן. מאידך גיסא רמת הפחמן הדו-חמצני הנפלט בנשימה או בבעירת בנר עולה. עלייה בריכוז הפחמן הדו-חמצני מקטינה את הלחץ החלקי של החמצן ומחריפה את המחסור בחמצן באוויר הנשאף. יתר על כן, הפחמן הדו-חמצני רעיל בריכוזים גבוהים מעל 0.5% ובחשיפה ממושכת עלול לגרום להפרעות בחשיבה, תחושת כבדות נשימה, כאב ראש, קשיי שינה ורגזנות. נמצא שעלייה בריכוז פחמן דו-חמצני בחדר ישיבות סגורים גורמת להפרעות שונות ועייפות בקרב העובדים. פחמן דו-חמצני עלול גם לגרום מוות כתוצאה מחנק.

נשים לב שבכל מקרה הגמרא אינה מייחסת לנשימה בחלל סגור שלילת מרכיב מסויים מהאוויר אלא בתוספת "הבל". הדבר עולה בקנה אחד עם העובדה שהיסוד חמצן וחלקו בתהליכי חיים ותופעות כימיות רבות התגלו מאוחר יותר. גילוי החמצן רשום על שמו של הכומר והמדען החובב האנגלי ג’וזף פריסטלי בשנת 1774. לאמיתו של דבר פריסטלי לא היה הראשון שגילה את החמצן אלא שוליית רוקח שוודי בשם קארל שלה אלא שהאחרון איחר בפרסום התגלית. גם הפחמן הדו-חמצני התגלה על ידי הכימאי הפלמי יאן בפטיסט ואן הלמונט רק במאה ה- 17 ולכן עלינו להניח שגז זה לא היה מוכר לחז"ל.

מסתבר שהמונח "הבל" בלשון חז"ל מתייחס לאוויר בעל הרכב והשפעה שונים מאוויר רגיל. כאמור, לעיתים ניתן לזהות את ה"הבל" כאשר הוא מופיע בצורת אדים ("הבל פה"), אוויר לח (אוויר ביצה) או כעשן נר. הקדמונים ידעו שאוויר הנפלט בנשימה עלול לגרום לחנק משום שהוא מכיל מרכיב בעייתי מסויים שאותו לא זיהו. מפרש כאן רש"י: "הא לא אדליק ליה שרגא - ומת בהבל פיו, דומיא דכפה עליו גיגית – פטור". הם גם ידעו שהדלקת נר בחלל סגור מחישה את היווצרות מרכיב זה. בלשון רש"י: "טעמא דאדליק ליה שרגא - שזמן את ההורג". המאירי ייחס להדלקת הנר חלק משמעותי יותר בגרימת המוות:

"כפה עליו גיגית ומת מתוך הבלא פטור שהרי בשעה שכפאה לא היתה שם הבלא, וכן אם פרע עליו מעזיבה והיה הוא ישן לשם והצנה באה אחר כך והמיתהו פטור שאין הממית לשם בשעת המעשה. הכניסו לבית של שיש שאין ההבלא יכולה לצאת ממנו והדליק עליו שם את הנר חייב שהרי הדלקת הנר הוא המעשה הממית, וכן הדין אם הכניסו במערה ועישן עליו עד שמת או שסגר מקום שמשם היה הרוח יוצא וכל כיוצא בזה.

 

תמונה 2.

(1) רש"י: "בביתא דשישא - שסתום ביותר, ואין הבל האור והנר יכול לצאת ממנו".

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.