הדרן למסכת סנהדרין
הרב יוסף סלוטניק
מסכת סנהדרין עוסקת בשני תחומים עיקריים – עולם המשפט ועולם הענישה – אשר אמנם נושקים זה לזה, אך כל אחד מהם עומד כעולם עצמאי בעל הגיון פנימי שונה.
החלק הראשון של המסכת עוסק בסדרי הדין: החל ממניין הדיינים הדרוש בכל סוג של בית דין, דרך כשרות העדים, דיני מסירת העדות, וכלה בפרטי ההליך המשפטי. החלק השני עוסק בעבירות שהעונש עליהן הוא מיתת בית דין, על סוגיהן וגווניהן השונים. נקודת המעבר בין שני החלקים היא בפרקי הביניים, המתארים בפירוט את אופן ביצוע ההוצאות להורג – סקילה, שריפה, הרג וחנק.
שלב זה שייך לשני התחומים גם יחד: מחד, הוא חלק מהליך הוצאת פסק הדין אל הפועל, שעליו מופקד בית הדין; ומאידך, הוא מהווה את שער הכניסה לעולם דיני העונשין, שכן צורת המיתה היא המסגרת שבאמצעותה סווגו העבירות.
חז"ל נחלקו בשאלה מהי מדרג החומרה של ארבע מיתות בית דין:
• לדעת חכמים: הסדר הוא סקילה, שריפה, הרג, חנק – מן החמור אל הקל.
• לדעת רבי שמעון: הסדר הוא שריפה, סקילה, חנק, הרג – שריפה היא החמורה, והרג הקלה.
על אף שבתורה שבכתב ישנם רמזים לצורות מיתה שונות, אין בהן כדי להכריע בבירור מהי המיתה החמורה ביותר. המשנה, לעומת זאת, נוקטת בעקביות בעמדת חכמים. כך, למשל, סדר תיאור צורת ההמתה בפרקי המשנה עצמם תואם את סדרם: תחילה דיני הסקילה (ו, א–ד), אחריהם דיני השריפה (ז, ב), ההרג (שם, ג), ולבסוף החנק (שם). (פרק ח). גם ברשימת העבירות שדינן מיתה סידרה המשנה את הדיונים על פי שיטת חכמים, תחילה מנויות העבירות שחייבים עליהן סקילה (משנה ז, ד עד סוף פרק ח), לאחריהן אלו שדינן שריפה (משנה ט, א), אחר כך העבירות שדינן הרג (שם, משנה ב), ולבסוף אלו שחייבים חנק (פרק י"א).
אך מעבר לסידור הדיונים המשנה מציינת שתי השלכות מעשיות למחלוק זו:
1. אדם שחטא בשתי עבירות שיש עליהן מיתות שונות:
מי שנתחייב בשתי מיתות בית דין נדון בחמורה עבר עבירה שנתחייב שתי מיתות נדון בחמורה רבי יוסי אומר נדון בזיקה הראשונה שבאה עליו (משנה סנהדרין ט, ד)
2. כאשר חייבי מיתות שונות התערבו זה בזה – מה הדין?
כל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה נדונין בקלה הנסקלין בנשרפין רבי שמעון אומר נדונין בסקילה שהשריפה חמורה וחכמים אומרים נדונין בשריפה שהסקילה חמורה אמר להן רבי שמעון אילו לא היתה שריפה חמורה לא נתנה לבת כהן שזנתה אמרו לו אילו לא היתה סקילה חמורה לא נתנה למגדף ולעובד עבודה זרה הנהרגין בנחנקין רבי שמעון אומר בסייף וחכמים אומרים בחנק (שם, ג)
אך משנה זו לא מסתפקת בהצגת המחלוקת, אלא גם פותחת צוהר למודל ההערכה שביסוד כל שיטה. שני הצדדים אך מעבר לנפקא מינה ההלכתית, המשנה גם חושפת את שיטת המחשבה שמאחורי המחלוקת בין חכמים לרבי שמעון. הנחת היסוד של שני הצדדים היא שחומרת העונש בתורה משקפת את חומרת העבירה. מכאן נגזרת שיטת ההסקה שלהם: אם נצליח לזהות איזו עבירה נחשבת לחמורה ביותר, נוכל להסיק מכך שעונש המיתה שניתן עליה הוא העונש החמור ביותר מבין ארבע מיתות בית דין.
רבי שמעון טוען כי העבירה החמורה ביותר בתורה היא זנות בת כהן, שכן היא מערערת לא רק את יסודות המשפחה אלא גם את הקשר הבין-דורי שבין הורה וילדו. מתוך כך הוא סבור שהעונש על עבירה זו – שריפה – הוא העונש החמור ביותר. לעומתו, חכמים מצביעים על העבירות של גידוף ועבודה זרה כעבירות החמורות ביותר, שכן הן מבטאות פגיעה ישירה בכבודו של הקב"ה. מאחר שעל עבירות אלה העונש הוא סקילה, הם סבורים שסקילה היא החמורה שבמיתות.
הגמרא (סנהדרין מט ע"ב ואילך) מעמיקה את הדיון ומחפשת עוגנים רעיוניים וחברתיים נוספים על פי מודל זה. בין השאר היא מעלה את האפשרות שגם הכאת הורים היא העבירה החמורה ביותר – שהרי כבודם הוקש לכבוד המקום – אך אפשרות זו נדחית.
בעצם מחלוקת זו חושפת אותנו לשאלות יסוד של המערכת ההלכתית והערכית:
• האם יש לדרג מצוות ועבירות לפי חומרתן?
• מה נחשב "הכי חמור" – פגיעה בקב"ה, פגיעה באדם אחר, או הרס של מערכות אנושיות יסודיות?
אף שבאופן פורמלי המשנה והגמרא נוקטות בעמדת חכמים, עצם העובדה שהמחלוקת נידונה בהרחבה – עם נפקא מינות מעשיות – מעידה על המורכבות הרבה של עולם הערכים ההלכתי.
במקום אחר במסכת (דף ע"ד ע"א), רבי יוחנן קובע שיש שלוש עבירות חמורות במיוחד שעליהן יהרג ואל יעבור:
• עבודה זרה
• גילוי עריות
• שפיכות דמים
שלוש עבירות אלו משקפות שלוש אבני יסוד בעולמה הערכי של התורה. הראשונה מדגישה את מחויבות האדם לעבודת ה' ולמרכזיותה בחייו, אך השתיים האחרות נוגעות ליחסים שבין אדם לזולתו – אם במישור המשפחתי ואם במישור החברתי והאישי הרחב.
במילים אחרות, גם אם מסכת סנהדרין נוקטת בשיטת חכמים, ולפיה העבירות כלפי שמיא – כגון גידוף ועבודה זרה – הן החמורות ביותר, המסר הכולל של המסכת מורכב ומרובד הרבה יותר. עולם הערכים של התורה וההלכה אינו סובב רק סביב האדם מול בוראו, אלא כולל בתוכו מחויבות עמוקה גם למשפחה, לחברה ולקדושת החיים.
