ליבת הסוגיה – מה “מגדיר” את העבירה שעליה התורה חייבה קרבן
① כל קרבן חטאת/עולה-ויורד בא רק על מעשה, שאילו נעשה במזיד היה כרוך בכרת.
② אצל ר’ עקיבא הכרת חל רק כאשר הטמא נכנס ביודעין למקדש.
• העלם טומאה (יודע שזה מקדש, שוכח שהוא טמא) → אילו היה מזיד → כרת → בשוגג → קרבן.
• העלם מקדש (יודע שהוא טמא, חושב שהמקום חול) → גם במזיד אין כרת → לכן בשוגג אין קרבן.
השאלה בדף יט : “העלם זה וזה בידו”
רבא שואל את רב נחמן: אדם ששכח גם שהוא טמא וגם שהמקום מקדש – חייב או פטור?
| נקודת-מבט | תוצאה לפי ר’ עקיבא |
|---|---|
| “יש כאן העלם טומאה” → הסתיר מעצמו את טומאתו | חייב |
| “יש כאן העלם מקדש” → הסתיר מעצמו את קדושת-המקום | פטור |
למה דווקא הפטור גובר?
-
היעדר “פוטנציאל כרת”
כדי להתחייב חטאת צריך ש-אילו האדם היה מודע למה ששכח – היה מתחייב כרת.
כאן חסרה לו ידיעת המקדש, ולכן גם אילו היה יודע שהוא טמא לא-היה כרת (כי סבר שהמקום חול). בלי פוטנציאל כרת – אין קרבן. -
הגדרת העבירה תלויה בשתי ידיעות
-- “כניסה למקדש בטומאה” היא עבירה ייחודית: היא קיימת רק כשיש מודעות למקדש.
-- ברגע שגם הידיעה על המקדש נעלמת, הפעולה אינה מוגדרת הלכתית כ-“כניסה למקדש בטומאה”, אלא סתם הליכה למקום שחושב שאינו קדוש. בלי הגדרה – אין חיוב. -
שגגה נוספת איננה “תוספת גירעון” אלא “שינוי מסלול”
היא מנתקת את החיבור בין דיני טומאה לבין קדושת-המקום, ולכן “שוברת” את העבירה שעליה התורה הטילה קרבן.
תשובה לשאלתך בפשטות
“הרי גם אם היה יודע שזה מקדש, הוא בכל זאת היה נכנס – כי לא ידע שהוא טמא!”
נכון – אבל הקרבן לא נועד “להעניש” על עצם הסיכון.
הוא נועד לתקן את המצב שבו אדם היה יכול להיות חייב כרת אילו ידע את העובדות – כלומר מצב שבו רק טומאתו הייתה נסתרת ממנו.
ברגע שגם קדושת-המקדש הייתה נסתרת, אפילו מזיד לא היה מגיע לכרת; לכן התורה לא חייבה כאן קרבן.