הבנת ההקשר / רפי זברגר

זבחים כ ע''ב
 

הקדמה

הגמרא מעלה שתי שאלות לגבי היסח הדעת של הכוהנים לאחר שקידשו ידיהם ורגליהם במי הכיור. שאלה ראשונה דנה ביוצא מהעזרה, האם היא מסיחה דעתו ולכן חייב שוב לקדש ידיו ורגליו או לא. הגמרא ניסתה מספר נסיונות לפשוט את הבעיה, אך כולם נדחו ולכן הבעיה נשארה פתוחה. במאמר זה נתמקד בתחילת הדיון של השאלה השנייה. 
 

הנושא

איבעיא להו: טומאה מהו שתועיל לקידוש ידים ורגלים?
מסתפקת הגמרא: האם כהן שקידש ידיו ורגליו ולאחר מכן נטמא, האם הטומאה ''מועילה'' להפקיע את הקידוש ידים ורגלים ואז יצטרך לשוב ולקדש ידיו ורגליו, או אולי הטומאה לא מפקיעה את הקדושה והוא יכול לחזור ולעבוד שוב במקדש אחרי טהרתו?
אם תימצי לומר יציאה לא פסלה דגברא חזי, אבל הכא דגברא לא חזי - אסוחי מסח דעתיה, או דלמא כיון דהדר חזי [דק ליה] ולא מסח דעתיה?
אנו מתייחסים לבעיה הקודמת של הגמרא וטוענים כי אפילו לצד שיציאת כהן מהעזרה אינה פוסלת ואינה מחייבת את הכהן לקדש שוב את ידיו ורגליו, ייתכן לומר כי במקרה שלנו, כיוון שנטמא הוא כבר מסיח דעתו מן העבודה ולכן יצטרך שוב לקדש ידיו ורגליו, או שמא כיוון שהוא הולך לטבול ולהיטהר מטומאתו, הרי שכל דעתו היא לכך, ולכן אינו מסיח דעתו מן העבודה ולכן לא יצטרך שוב לקדש ידיו ורגליו?
תא שמע: קידש ידיו ורגליו ונטמאו - מטבילן ואין צריך לקדש.
מנסה הגמרא לפשוט את הבעיה מברייתא שצוטטה כבר לעיל, הקובעת לכאורה במפורש כי טומאה אינה גורמת להיסח הדעת, ואם נטמאו ידיו או רגליו של הכהן, הרי טבילה לשם טהרה מספקת ואין צריך שוב לקדש ידיו ורגליו.
נטמאו ידיו לא מיבעיא לן, [כי מיבעיא לן] נטמא כל גופו:
דוחה הגמרא את ההוכחה ואומרת כי אמנם כן, אם נטמאו רק ידיו או רגליו (או שניהם) מספיקה טבילה לידיים ולרגליים ואז אינו מסיח דעת מן העבודה, אך אנו מסתפקים האם כאשר נטמא כל גופו, המצריך טבילה של כל הגוף, האם גם אז אינו מסיח דעתו, או שמא לזמן ארוך כזה מסיח דעתו וחייב שוב לקדש ידיו ורגליו
כל גופו? תיפוק לי כיון דבעי למעבד הערב שמש - אסוחי מסח דעתיה.
תמהה הגמרא אל העמדת השאלה במקרה שנטמא כל גופו, שהרי בוודאי במקרה כזה האדם מסיח דעת, כיוון שבנוסף לטבילה הוא חייב לחכות עד השקיעה כדי להיטהר לגמרי (הערב שמש) ואז בוודאי שהוא מסיח דעתו, ולכן במקרה כזה לא צריכה להיות בכלל שאלה.
כגון דאיטמי סמוך לשקיעת החמה
מעמידה הגמרא את השאלה במקרה מאוד ספציפי שנטמא הכהן סמוך לשקיעה, כך שאין זמן שהייה עד לשקיעה. האם במקרה כזה נאמר שאינו מסיח דעתו (אפילו בטבילת כל הגוף) ואינו חייב לקדש ידיו ורגליו בשנית, או שמא, גם בשהייה קצרה כזאת, אם טובל את כל גופו הרי הסיח דעת וחייב לטבול שוב את ידיו ורגליו.
גם שאלה זו מנסה הגמרא לפשוט אך דוחה את ההוכחות, והיא נשארה ללא תשובה. 
 

מהו המסר?

הפעם נתמקד על שתי מילים החוזרות בשתי הבעיות לעיל: ''מהו שתועיל''. הגמרא שאלה האם יציאה או טומאה ''מועילים'' להפקיע את קידוש ידים ורגליים שבוצע כבר, או שמא אינן ''מועילים'' להפקיע, ולכן קידוש ידים ורגליים שבוצע כבר תקף גם לאחר היציאה והטומאה.
היום השימוש שלנו במילה ''תועלת'' היא לטובה, שיפור מצב קיים וכדו'.
גם ביהדות משתמשים במילה זו לדברים טובים, כמו למשל: תועלת של המצוות, תועלת של מעשים וכן הלאה. ייתכן גם מצב יותר מורכב של עבירה כמו לשון הרע שהיא אסורה באיסור חמור, אך אם יש "תועלת" לדיבור, הרי במקרים מאוד מסוימים ומאוד מוגדרים היא מותרת.
במקרה שלנו ''תועלת'' במשמעות פעולה ''מועילה'' (יציאה או טומאה) כדי להפקיע את קידוש ידים ורגלים שכבר בוצע קודם לכן, כלומר ''תועלת'' של פעולה אחת, מפקיעה פעולה קודמת (יש לחזור ולקדש ידים ורגליים). תועלת לפעולה אחת, אך בד בבד מייצרת תוצאה פחות טובה.
למדנו מכאן שיש משמעות גדולה להקשר. משמעותה של מילה אחת תלויה בהקשרה. כמו אצלנו, תועלת היא בדרך כלל לטובה, אך במקרים מסוימים גורמת למצב הדורש תיקון.
עיקרון זה של הבנת ההקשר חשוב מאוד גם בנושאים בינאישיים אחרים, נציג מספר הקשרים:
• הקשר חברתי – הבנת התנהגות של אנשים מעורבים מחייב להבין את ההקשר החברתי. כך אפשר להבין יותר טוב התנהגויות של כל אחד מבני החבורה.
• הקשר היסטורי – לבחון מצב נתון לאור קשרים קודמים של האדם.
• הקשר אישי – הבנה של ראיית חיים של האדם, וטבעו ורצונותיו של אדם יכולות לתת מבט טוב יותר על מעשיו.  
 
 
המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]