תזכורת על גבי תזכורת / רפי זברגר

זבחים כ ע''ב
 

הקדמה

בהמשך לדיון מהדף הקודם, מביאה הגמרא (עמוד א') מחלוקת אמוראים בנושא פסול לינה של מי הכיור. כלומר, האם המים שבכיור נפסלים לאחר "שעבר לילה'' (יוסבר בהמשך).
אמר רבי חייא בר יוסף: מי כיור נפסלין למתירין כמתירין לאברים כאברים. רב חסדא אמר: אף למתירין אין נפסלין אלא בעמוד השחר כאברין. ורבי יוחנן אמר: כיור, כיון ששקעו שוב אין מעלהו.
נקדים הקדמה להסבר המחלוקת: בכל קרבן יש שלב של ''מתירים'', ושלב של "אברים''. למשל בקרבן בהמה: זריקת הדם מתירה להקטיר את האיברים הפנימיים על המזבח, ואם מדובר בקרבן אשר בשרו נאכל, זריקת הדם גם מתירה לאכול את הבשר. את הדם יש לזרוק רק בשעות היום עד השקיעה. את שריפת האברים על המזבח (''אברים'') ניתן לדחות גם לשעות הלילה, עד לעלות השחר למחרת.
אומר רבי חייא כי לצורך עבודה עם מתירים (למשל זריקת הדם של הבהמה) הכהן צריך לקדש ידיו ורגליו במי כיור שלא נפסלו בשקיעה ביום שלפני כן (היו שקועים באדמה מלפני השקיעה ועד אחרי הזריחה), ולצורך עבודת האיברים (שריפתם על אש המזבח) על הכהן לקדש ידיו ורגליו במי כיור שלא נפסלו בעלות השחר (היו משוקעים באדמה בעלות השחר, למרות שאולי יצאו במשך הלילה).
רבי חסדא חולק על רבי חייא וסובר כי גם לצורך המתירים כהן יכול לקדש ידיו ורגליו במים שנפסלו בשקיעה (לא היו משוקעים בזמן זה), והעיקר שלא ייפסלו בעלות השחר (יהיו משוקעים בזמן זה).
רבי יוחנן מחמיר וסובר כי לכל העבודות, מי כיור נפסלים אם לא היו משוקעות בזמן השקיעה, ולכן גם לעבודת האברים המותרת כאמור בלילה, יש לכהן העובד בהם לקדש ידיו ורגליו במים שהיו רק גלויים רק בשעות היום, וכל הלילה היו משוקעים באדמה.
למימרא דלעבודת לילה נמי לא חזי
מקשה הגמרא על שיטת רבי יוחנן, האם לדעתו גם לצורך עבודת הלילה (שריפת אברים על המזבח המותרת גם בלילה) המים שהיום גלויים בלילה אינם ראויים לקדש ידי ורגלי הכוהנים העוסקים בעבודה זו? זה קשה משתי בחינות: אחד – איך ייתכן שמותר לעבוד בלילה (עם האברים) אך המים לקידוש ידים ורגלים פסול בלינת לילה? והשני - נוכיח מיד שרבי יוחנן בעצמו אמר דברים הפוכים:
והאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משמיה דאילפא: כיור שלא שקעו מבערב - מקדש ממנו לעבודת לילה ולמחר אינו מקדש.
רבי אסי אמר בשם רבי יוחנן אמר כי מים של כיור שלא השקיעו אותו בשקיעה מותר לקדש בהם את ידי ורגלי הכוהנים (''מקדש ממנו לעבודת לילה'') בניגוד להבנתנו את דבריו לעיל.
מאי אינו מעלהו נמי דקאמר? לעבודת יום, אבל לעבודת לילה - חזי
משנה הגמרא את משמעות דברי רבי יוחנן לעיל, ומסבירה כי המילים ''שוב אינו מעלהו'' מתייחס אך ורק לעבודה היום, אך באמת, גם לשיטת רבי יוחנן, מותר לכהן לקדש ידיו ורגליו במי כיור שלא השקיעו אותו בשקיעה לצורך עבודת לילה.
[אי הכי], היינו דרבי חייא בר יוסף!
השאלה המתבקשת מיד עם הבנה מחודשת זו בדברי רבי יוחנן, שלפי הסבר זה לכאורה אין הבדל בינו לבין רבי חייא, שניהם מתירים לעבוד את עבודות היום רק במים שהיום משוקעים בשקיעה, אך מתירים לעבוד במים אלו עבודות הלילה.
איכא בינייהו גזירת שיקוע
עונה הגמרא כי באמת רבי יוחנן חולק על רבי חייא וסובר כי מים לא חייבים להיות משוקעים כל הלילה לצורך עבודת המתירים (ביום) כדעת רבי חייא, אלא מעיקר הדין מספיק שהמים יהיו משוקעים בזריחה. אך בפועל הוא סובר כרבי חייא משום גזירת חכמים הנקראת ''גזירת שיקוע''. כלומר, אם אמנם יוציאו את המים בלילה חוששים שמא הכהן ישכח להורידם חזרה וגם בעלות השחר הם יהיו בחוץ ואז ייפסלו לקידוש ידים ורגלים של עבודת היום. לכן גזר רבי יוחנן גזירה זו האוסרת להוציא את המים במשך כל הלילה. כלומר, למעשה רבי יוחנן מסכים כי אין להוציא מים במשך הלילה, אך לא מכוח עיקר הדין כרבי חייא אלא מכוח גזירה בלבד. 
 

הנושא

נקפוץ להמשך סוגיית הגמרא בעמוד ב', הממשיכה לעסוק בדעת רבי יוחנן ביחס לשאר הדעות לעיל:
למימרא דלמתירין מיחזא חזי , היינו דרב חסדא!
למדנו כי לדעת רבי יוחנן, באופן עקרוני אין בעיה להוציא מים בלילה ולהשתמש בהם לצורך עבודת היום (אלא רק משום "גזירת שיקוע'') ולכן אם באמת הוציא את המים בלילה מותר לקדש ידים ורגלים במים אלו לצורך עבודת המתירים (עבודת יום), אם כן שואלת הגמרא, זוהי בדיוק דעת רב חסדא שאינו אוסר לעבודת המתירים אלא רק את הנפסלים בעמוד השחר, ואם כן מהו ההבדל ביניהם (העובדה שהגמרא בעמוד א' הביאה את שתי הדעות, משמע שיש הבדל ביניהם).
איכא בינייהו מצות שיקוע
עונה הגמרא כי רבי יוחנן גזר לשקע את הכיור במשך כל הלילה, ורק אם צריכים – מותר להוציא וישר לאחר מכן להכניס. לעומתו רב חסדא לא גזר גזירה זו, ולדעתו אין חובה לשקע את הכיור במשך כל הלילה, והעיקר שיהיה שקוע בזמן עלות השחר.
מיתיבי: לא היו רואין אותו ולא שומעין את קולו, עד ששומעים קול של עץ שעשה בן קטין מוכני לכיור, והן אומרים הגיע [עת] קידוש ידים ורגלים מן הכיור.
המשנה במסכת תמיד מתארת כי הכוהנים שנשארו בעזרה לא שמעו את הכהן שהלך לקדש ידיו ורגליו לפנות בקר לעבודת תרומת הדשן, עד שהיו שומעים את קולו של עץ המוכני (בעזרתו היו מעלים ומורידים את הכיור מתחת לפני הקרקע) , וכך הם הבינו שהגיעו זמן של קידוש ידים ורגלים.
מאי לאו דמסלק ליה, אלמא משקע ליה!
מסיקה הגמרא כי הכיור היה משוקע ואותו כהן הרימו למעלה. משמע כדעת רבי יוחנן וקשה לרב חסדא הטוען כי הכיור לא היה משוקע כל הלילה.
לא דמשקע ליה
עונה הגמרא כי הקול היה ההורדה של הכיור למטה ולא העלתו אה למעלה.
אי דמשקע ליה מי משתמע קליה?
שואלת על כך הגמרא: אם אמנם מדובר על הורדה, הרי אין צורך באותו מכשיר מיוחד (מוכני) שמטרתו כדי להעלות את הכיור. את ההורדה אפשר לבצע בידים ללא עזרת המוכני, ואז הכוהנים לא היו שומעים שום קול.
משקע ליה בגילגלא, לישנא אחרינא: דמשקע ליה בחומרתיה, כי כי היכי דלישתמע קליה, ולשמעי וליתי
עונה הגמרא, שאמנם אפשר להוריד בידים, אבל הכוהן הוריד בגלגלת של המוכני (לשון אחרת קוראים לה ''חומרה''), וזאת כדי לעשות רעש, על מנת לזרז את הכוהנים האחרים שיבואו לביצוע הפיס לבחירת הכוהנים שיעבדו במשך היום במקדש.
והא הוה גביני כרוז
מקשה הגמרא, אם לצורך הכרזה לכוהנים שיבואו, הרי היה כרוז בשם גביני שהיה מכריז מידי יום בקול רם מאוד (קולו נשמע עד יריחו!), וכך הכוהנים שמעו והגיעו, ולכאורה אין צורך בכרוז נוסף.
בי תרי היכרי הוו עבדי, דשמע מהאי - אתי ושמע מהאי - אתי:
עונה הגמרא תשובה מעניינת: היו שתי תזכורות. אחת ע''י רעש הגלגלת, והשנייה על ידי הכרזתו של גביני. זאת כדי להבטיח שהכוהנים ישמעו אחת מהן (או שתיהן) ויגיעו להגרלה על העבודה.
 

מהו המסר?

לפעמים אדם שם תזכורת על גבי תזכורת על מנת להזכיר לו לבצע פעולה חשובה. אם לא ישמע את הראשונה ישמע את השנייה וכן הלאה. זה קורה מידי בקר בתזכורות על ההשכמה (הכנה של שני שעונים או יותר...), יכול להתבצע בכל תזכורת שאדם שם לעצמו (או אחרים שמים עבורו), וכך גם נעשה בבית המקדש כמתואר לעיל.
מאמר אחר באותו נושא: תזכורת חוזרת (יומא ל''א:) 
 
 
המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]