לשקר כדי להגיע לאמת
הרב דב קדרון
שבועות לא ע"א
בגמרא לומדים מהפסוק (שמות כג,ז): "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" שאסור לעד לשקר גם אם מטרת השקר היא לגרום לאמת לצאת לאור, ולא רק בדיבור אלא אסור אפילו רק להתנהג באופן שנראה שקר, גם אם בעל הדין שביקש ממנו זאת רוצה להביא לתוצאת אמת בבית דין, לכן, לדוגמה, פוסק הרמ"א (חו"מ כח,א): "ואסור לאדם להעיד בדבר שאינו יודע, אף על פי שאמר לו אדם שיודע בו שאינו משקר".
בקובץ כרם שלמה (שנה י"ח ק"ו א' ע' ס') הקשה מכאן על מה שכתב בספר יערות דבש (ח"ב דרוש ה) שיש מצוה לבער רשעים ולעשות משפט בעושי רע, אולם יש בעיה לקיים מצווה זו במקרה שבית דין פסקו כולם לחובה, כי אז ההלכה היא שהנדון זכאי (סנהדרין יז,א), והפתרון שמאפשר לחייב אותו הוא שאחד הדיינים יאמר שהוא זכאי, למרות שבאמת סבור אחרת, כדי להימנע ממצב שכל הדיינים מחייבים, ואז יהא חייב. ולכאורה קשה, כי על פי הגמרא כאן אסור להשתמש בדבר שקר אף אם הכוונה היא להגיע באמצעות כך לתוצאת אמת.
אכן נראה שאם השקר יוכל להביא לתוצאת אמת בלי שום חשש לעיוות האמת מותר להשתמש בו, כמו שכתב היערות דבש, ומה שהגמרא אוסרת לשקר לצורך תוצאת אמת זהו רק כאשר יש חשש שכתוצאה מהשקר ייגרם נזק שאינו אמיתי, כמו שמסביר הסמ"ע (ס"ק יד) את פסק הרמ"א (שם): "אמר לו: בא ועמוד עם עד אחד שיש לי ולא תעיד, רק שיפחד בעל חובי ויסבור שיש לי שני עדים ויודה לי, לא ישמע לו", שטעם האיסור הוא שמא בגלל הפחד שלתובע יש שני עדים יודה הנתבע בחוב שלא היה חייב, כלומר יש חשש לעיוות האמת, אבל במצב שבו אין חשש כזה מותר לשקר כדי להגיע לתוצאת אמת.
