קשא למקור / רפי זברגר

זבחים כב ע''ב
 

הקדמה

במסגרת דיונים על מי כיור המקדשים את ידיהם ורגליהם של הכוהנים לקראת עבודתם במקדש, דנה הגמרא בכמות המים הנדרשת להיות בכיור.
אמר ריש לקיש: כל המשלים למי מקוה - משלים למי כיור, לרביעית - אינו משלים.
במשנה במסכת מקוואות למדנו מה יכול להשלים את שיעור ארבעים סאה של מקווה: השלג, ברד כפור ועוד. פוסקת משנתנו כי דברים אלו יכולים להשלים גם את הכמות הנדרשת למי כיור במקדש (השיעור הנדרש למי כיור – כמות המספיקה לארבעה כוהנים). מסיים ריש לקיש ופוסק כי דברים אלו אינם יכולים להשלים את רביעית המים הנדרשת לנטילת ידים.
 

הנושא

הגמרא דנה בקטע המסיים את דברי ריש לקיש: "לרביעית אינו משלים".
למעוטי מאי?
מנסה הגמרא להבין, באיזה חומר אין אפשרות להשלים לרביעית מים אך אפשר להשלים למי מקווה ומי כיור?
אילימא למעוטי טיט הנדוק, היכי דמי? אי דפרה שוחה ושותה ממנו - אפילו לרביעית נמי, ואי אין פרה שוחה ושותה ממנו - אפילו למקוה נמי אין משלים!
מנסה הגמרא לומר כי אולי הכוונה לטיט הנדוק הנזכר גם במשנה במסכת מקוואות. לאור זאת יש לבדוק מהי "הסמיכות" של הטיט: אם יש הרבה מים בתערובת זו עד כדי שהפרה גם שותה ממנו, הרי זה מותר גם להשלים ברביעית נטילת ידים, ואם הטיט הנידוק סמיך עד כדי שהפרה אינה שותה ממנו, אם כך גם למקווה (ומי כיור) הדבר אינו מותר. אם כן לא ייתכן כי ריש לקיש ממעט טיט הנידוק.
אלא למעוטי יבחושין אדומין, אפילו בעינייהו נמי!
מנסה הגמרא לומר כי מדובר ביתושים בלי כנפים הגדלים ממים ונמצאים בשולי חביות של יין, אבל גם אפשרות זו נדחית שהרי אפילו אם כל המקווה נעשה מאותם יתושים הוא כשר (ולא רק ''השלמה'' כפסק ריש לקיש), כפי שלמדנו בברייתא הבאה:
דהא תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שתחילת ברייתו מן המים מטבילין בו, ואמר רב יצחק בר אבדימי: מטבילין בעינו של דג.
רבן שמעון בן גמליאל פוסק כי מותר לטבול במקווה המלא ביצורים הגדלים ממים, ורב יצחק בן אבדימי מוסיף כי ניתן אף לטבול בתוך עין של דג כיוון שנחשב למים. אם כן, המיעוט בדברי ריש לקיש אינו מדבר על יבחושין אדומים.
אמר רב פפא: למעוטי נתן סאה ונטל סאה.
רב פפא מסביר כי המיעוט מתייחס לדין ''נתן סאה ונטל סאה''. דין זה נכון גם במקווה וגם במי כיור. שאם יש שיעור מספיק (במקווה ארבעים סאה ובכיור מים המספיקים לארבעה כוהנים) ומוסיפים סאה של נוזלים שאינם כשרים למקווה, או כמות קטנה יותר מים שאינם כשרים למי כיור, אזי הם מתבטלים במקווה או במי כיור (ולכן כל המים נחשבים ''מים כשרים''). אם אחר כך מוציאים אותה כמות, הרי המקווה או מי הכיור נשארים בכשרותם. על כך אומר ריש לקיש כי דין זה נכון גם במקווה וגם במי כיור אך אינו נכון ברביעית מים לנטילת ידים, שאם מוסיפים מים שאינם כשרים לנטילה ואחר כך מוציאים אותה כמות אין המים כשרים לנטילת ידים (מכיוון שבכמות מים קטנה אין ביטול של הנוזל שאינו כשר למי נטילה).
דתנן: מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות, נתן סאה ונטל סאה - הרי זה כשר.
הגמרא מצטטת משנה ממסכת מקוואות (ז', ב') אשר בה למדנו הכשר מקווה במקרה של ''נתן סאה ונטל סאה''.
ואמר רב יהודה בר שילא אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: עד רובו
רב יהודה בר שילא אמר בשם רב אסי שאמר בשם רבי יוחנן, מסייג דין זה של נתן סאה ונטל סאה ומגבילו עד כדי שנגיע למצב שרוב המים יהיו פסולים. למשל במקווה, אם הכניסו עשרים פעם סאה של פסול והוציאו סאת מים, עדיין המקווה כשר אך הכנסת טיפה אחת מעבר לכך תיצור מצב שהרוב פסול, ואז נפסול את המקווה.
אמר רב פפא: אם קדח בו רביעית - מטבילין בו מחטין וצינוריות, הואיל ומהכשירא דמקוה אתיא.
רב פפא גם מתייחס לדברי ריש לקיש לעיל (דין ''נתן סאה ונטל סאה'' לא שייך ברביעית), וקובע כי אם קדחו חור במקווה שביצעו בו פעולת ''נתן סאה ונטל סאה'', ויצאו מהחור מים בשיעור רביעית, אפילו אם נסתם החור ואין יותר השקה עם המקווה, ניתן להטביל ברביעית המים כלים קטנים כמו מחטים הנכנסים במלואם לתוך המים. זאת כיוון שהמים במקווה כשרים לגמרי (בגלל שהפסולים התבטלו), וכן - מותר להטביל כלים קטנים ברביעית מים כשרים. 
 

מהו המסר?

רב פפא מלמדנו כי מים שיצאו ממקום כשר, למרות שכבר התנתקו לגמרי מן המקור, עדיין ''נהנים'' מהסטטוס שממנו הם באו והם נשארים להיות כשרים.
עיקרון זה ניתן ליישם גם בערוצים אחרים בחיים. למשל, ילד אשר ''מתנתק'' מכור מחצבתו ונוטש את ביתו, לכאורה ניתן לחשוב שהוא כבר ''משהו אחר'', וכל הערכים וההתנהגויות שרכש ולמד בביתו נמוגו והלכו להם. אך לא – כמו מים הנובעים מן המקווה, שהם נשארים בכשרותם, הרי גם ''הילד הנוטש'' ספוג בתוך תוכו באותם כלים וערכים אשר ינק מביתו, ונשאר ''הקשר למקור''. לאור תובנה זו נוכל לומר כי אף פעם אין להתייאש. בוודאי לא מילד, אפילו אם הוא נטש, ולכאורה בעט בכל מה שלמד, כי הרי בתוכי תוכו נשמרים הדברים והתכונות הטובות אותן למד בבית הוריו.
 
 
המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]