לא להכביד על השומעים
הרב דב קדרון
שבועות מא ע"א
יש לחכמים סמכות לגזור גזרות, לתקן תקנות ולהנהיג מנהגים, אבל סמכותם מוגבלת, כמו שאומרת הגמרא: "תקנתא לתקנתא לא עבדינן", אין עושים תקנה שניה כדי להעמיד ולהחזיק את התקנה הראשונה.
באבות דרבי נתן (נו"ב פ"א) משמע שיש איסור בדבר בגלל החשש שיקלקלו יותר במקום לתקן, וכך נאמר שם: "עשו סייג לתורה, שלא יעשה אדם גדר יותר מן העיקר ויפול הגדר ויקצץ את הנטיעות, שכן מצינו שעשה אדם הראשון גדר יותר מן העיקר ונפל הגדר וקיצץ הנטיעות".
המאירי (בפירושו למסכת אבות פרק א) מבאר שעד הזמן של גלות בבל, חכמי ישראל לא היו עושים סייג לאסור את המותר, ומתוך כך תמיד היו באים לגוף העבירות כמו שמצאנו להם בנשואי נשים נוכריות בספר עזרא ובחלול שבת ובכמה דברים, ובגלות בבל התחילו לעשות תקנות וגדרים לקדש עצמם במותר להם כדי שלא יגיעו לעבור על איסור תורה, וסייגים אלו הוגבלו שלא יהיו יותר מעיקר איסורי התורה.
עוד הוא מסביר שמהוראה זו יש ללמוד שלאדם המדבר לאחרים אסור להכביד על השומעים, וכל שכן כשמדבר בדברי תורה שלא ידבר בהם אלא בזמן הראוי, בשיעור הראוי ובמקום הראוי לו ובדברים הראויים לו, אם מצדו אם מצד השומעים. הוא מוסיף שאמרו על חכם אחד שהיה מאריך בדבריו יותר מדי ושאלו אותו מדוע אתה עובר את הגבול להאריך כל כך, ואמר להם כדי שיבינו הפתאים, אמרו לו בעוד שיבינו הפתאים המשכילים יקוצו. צריך למצוא את האיזון הנכון בין הקיצור שמספיק למשכילים לבין האריכות שנצרכת לפתאים.
