מדוע רק קרקע היא "אחוזה"?
הרב דב קדרון
שבועות מב ע"ב
אחד הדברים שאין נשבעים עליהם בדיני ממונות הוא: קרקע.
רש"ר הירש זצ"ל (בראשית כג,ד) מסביר שבשבועה, אם אין אמת בדבריו, אדם מפקיר לעונש הכליה את עצמו ואת כל רכושו, את כל הטפל לאישיותו. אולם רק מיטלטלין טפלים לאדם, ויש לאל ידו להשמיד אותם בכל עת. ואילו הקרקע מאריך ימים אחרי האדם, כלומר: האדם טפל לקרקע, ואין הקרקע טפל לאדם. נמצא שאין הוא יכול לשעבד את קיום האדמה לאמיתת דברו.
הוא מבאר שמפני הייחודיות של הקרקע, שהיא סוג של רכוש שהאדם טפל אליו, רק היא נקראת בשם "אחוזה". מי שמפרש "אחוזה" כרכוש, ע"ש ש"החפץ נאחז" בידי בעליו, אינו אלא טועה. אין "אחוזה" אלא נחלת קרקע, וזו איננה נאחזת בידי הבעלים. בשום מקום אין "אחוזה" מציינת רכוש מיטלטל. נוסף על כך "אחז" במשמעות "קנה" איננו אלא בנפעל: "והאחזו בה" (בראשית לד, י), "ויאחזו בה" (שם מז, כז), "ונאחזו בתככם" (במדבר לב, ל). נמצא כי בקרקע לא הרכוש נאחז לבעליו, אלא הבעלים נאחז על ידי הרכוש, והוא טפל אליו. וזו דרכה של נחלת קרקע. האדמה נושאת את בעליה, והוא נאסר בכבליה.
מכיוון ש"אחוזה" היא בעצם התיישבות, פעולת ההיאחזות, אברהם אבינו ביקש מבני חת: "אחוזת קבר". שנים על גבי שנים הוא ישב בארץ כגר, עם כל עשרו מעולם לא ביקש לרכוש גם שעל אדמה. תעודתו הייתה הנדודים. אך הצורך לקבור את אשתו הוא שהכריח אותו, בפעם הראשונה, לרכוש נחלת קרקע. קבר אשתו היה הקשר הראשון, שיכבול אותו לאדמה, הוא המקום, שיאחז אותו וימשוך אותו אליו: "אחוזה".
