טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
כשור לעול וכחמור למשאוי – בקר
"מאי דכתיב: אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור? אשריהם ישראל, בזמן שעוסקין בתורה ובגמילות חסדים - יצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם, שנאמר: אשריכם זורעי על כל מים, ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר: זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד, ואין מים אלא תורה, שנאמר הוי כל צמא לכו למים. משלחי רגל השור והחמור. תנא דבי אליהו: לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי" (עבודה זרה, ה ע"ב).
שם עברי: בקר שם באנגלית: Cattle שם מדעי: Bos taurus
שם נרדף במקורות: פר, תור (זכרים). פרה, תורתא (נקבות). עגל ועגלה.
נושא מרכזי: תפקידי הבקר במשק האדם?
לריכוז נושאים וקישוריות על הבקר הקש\י כאן.
בעת העתיקה, ובמידת מה גם היום בתרבויות מסורתיות, מלאו בעלי חיים תפקיד מרכזי בתחומים שבימינו מבוססים על מיכון. בין התחומים הללו ניתן להזכיר תחבורה, עיבוד חקלאי, עיבוד תוצרת חקלאית ואפילו תקשורת (למשל יוני דואר). מסקירת המקורות ניתן ללמוד על ההתאמה בין מאפייני בעלי החיים ובין התפקידים אותם הם מילאו. הגמל שימש להובלת משאות כבדים למרחקים כאשר המקבילות שלו בימינו הן משאיות בגדלים שונים. לעומתו החמור שימש בעיקר ככלי תחבורה זמין לצורך הגעה ליעדים קרובים ונשיאת משאות בהיקף מצומצם. הפרדים והסוסים נועדו לרכיבה בזכות מהירותם וגם שימשו כסמל סטטוס. המקבילות לבהמות אלו הן מצד אחד מכונית משפחתית (חמור) ומאידך גיסא מכונית ספורט מצועצעת בת שני מושבים בלבד (סוס).
במאמר "החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלשים יום" ערכתי השוואה בין תפקידי החמור והגמל ובמאמר "כשור לעול, וכחמור למשאוי" בין החמור לשור. במאמר "מכר את הקרון לא מכר את הפרדות" תיארתי את השימוש בפרד ובמאמר "בייש סוסתו של חבירו" דנתי במעמדו של הסוס.
תפקיד הבקר במשק האדם היה כפול. הוא שימש מקור למזון כבשר וחלב אך גם לעבודה. המלאכות שבהן השתמשו בבקר היו כאלה שדרשו כוח רב מחד גיסא ותנועה איטית שניתן היה לשלוט ולכוון אותה מאידך גיסא. התנועה האיטית של הבקר פסלה אותו מלשמש כבהמת רכיבה אך הפכה אותו ליעיל בגרירת כלים חקלאיים שונים הדורשת כוח רב. כלי הרתמה המשותף לכל מלאכות הבקר היה העול שהונח על צווארו. עדות חד משמעית לכך שפרה כבר נוצלה בעבר למלאכה, ונפסלה למצוות פרה אדומה, היתה הנחת עול על צווארה: "... דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום אשר לֹא עלה עליה עֹל" (במדבר, יט ב'). לא בכדי אנו מוצאים את הפתגם: "לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאו" (עבודה זרה, ה ע"ב). שם העצם "עול" הושאל כדי לציין נטל, מעמסה או חובה קשה.
התפקיד המשמעותי ביותר של הבקר במשק האדם היה חריש (תמונות 1-2). יתכן שלצורך זה השתמשו בזן ספציפי (ראו במאמר "עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ותורי דרידיא" (שבת, יט ע"ב)). בספר מלכים א' (יט י"ט) מסופר: "וילך משם וימצא את אלישע בן שפט והוא חרש שנים עשר צמדים לפניו והוא בשנים העשר וכו'". צמדים אלו היו צמדי בקר כפי שניתן ללמוד מהפסוק הבא: "ויעזב את הבקר וירץ אחרֵי אליהו וכו'". את צמד הבקר אנו פוגשים גם בסיפור המובא בגמרא בבבא קמא (צו ע"ב): "ההוא גברא דגזל פדנא דתורי מחבריה. אזל כרב בהו כרבא, זרע בהו זרעא, לסוף אהדרינהו למריה. אתא לקמיה דרב נחמן, אמר להו: זילו שומו שבחא דאשבח"(1). מפרש רש"י: "פדנא - תרגום של צמד בקר. ופדן ארם על שם ששני ארמים היו ארם נהריים וארם צובה" (תמונה 2).
באיוב (א י"ד) מוצג תפקיד הבקר בניגוד לתפקיד האתונות: "ומלאך בא אל איוב ויּאמר הבקר היו חרשות והאתנות רעות על ידיהם" (ראו עוד במאמר "והאתונות רועות על ידיהם" (בבא בתרא, טז ע"א)). אמנם גם החמור מוזכר לגבי חרישה בפסוק "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו" (דברים כ"ב י') אך הדבר נעשה בלית ברירה. האבן עזרא במקום מפרש: "לא תחרוש בשור ובחמור - דבק עם הזריעה והשם חמל על כל מעשיו כי אין כח החמור ככח השור". אמנם איסור החרישה הוא רק יחד עם השור אך גם כשהוא לבדו הוא מתאים פחות לתפקיד זה. בדרך כלל השוורים הם החורשים ולכן נקבעו מיצרי השדה על פי אורך התלמים של השוורים. אנו מוצאים במסכת בבא בתרא (נד ע"ב): "ושאינה מסויימת במצריה, עד כמה? אמר רב פפא: כדאזיל תיירא דתורי והדר".(2).
בספר במדבר (ז ו'-ח') אנו לומדים על תפקידו של הבקר בגרירת העגלות שנשאו את המשכן במדבר: "ויקּח משה את העגלת ואת הבקר ויתן אותם אל הלוים. את שתי העגלות ואת ארבעת הבקר נתן לבני גרשון כפי עבדתם. ואת ארבע העגלת ואת שמנת הבקר נתן לבני מררי כפי עבדתם ביד איתמר בן אהרן הכהן". מפרש רש"י: "כפי עבודתם - שהיה משא בני גרשון קל משל מררי, שהיו נושאים הקרשים והעמודים והאדנים". בספר שמואל ב' (ו ו') מסופר על הובלת ארון הברית על ידי עגלה רתומה לבקר: "ויבאו עד גרן נכון וישלח עזא אל ארון האלהים ויאחז בו כי שמטו הבקר". במסכת עבודה זרה (יא ע"א) אנו לומדים על דרך שבה השתמש מלך בבהמה טהורה ולכן אסורה לאחרים לאחר מותו: "ואיזהו עיקור שאין בה טריפה? המנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה! תרגמא רב פפא: בעגלה המושכת בקרון". רש"י: "בעגלה המושכת בקרון - שיושב בו המלך דהיינו כלי תשמישו".
מלאכה נוספת שדרשה כוח רב ותנועה מתונה וזהירה הייתה דיש (תמונה 4) והיא התבצעה בעיקר על ידי הבקר. מסיבה זאת ציוותה התורה (דברים, כה ד') "לֹא תחסם שור בדישו". מפרש רש"י: "לא תחסם שור בדישו - דיבר הכתוב בהווה, והוא הדין לכל בהמה חיה ועוף העושים במלאכה שהיא בדבר מאכל. אם כן למה נאמר שור, להוציא את האדם". גם בשמואל ב' (כד כ"ב) מוזכר הבקר בהקשר לדיש: "ויאמר ארונה אל דוד יקח ויעל אדני המלך הטוב בעיניו ראה הבקר לעלה והמרגים וכלי הבקר לעצים". רש"י: "והמרגים - כלי עץ מלא חריצין וכבד הוא ומעבירין אותו על הקש תמיד ומחתכו להיות תבן למאכל בהמות". "מצודת ציון" פירש: "והמרגים - הוא לוח עץ ובתחתיתו תחובים אבנים דקים ובו דשים התבואה וכן למורג חרון (ישעיה מא)".
התפקיד המרכזי שתפס הבקר בחיי האדם והתלות הכלכלית בו עשויים להסביר את העדפתו על פני הסוס. נאמר בגמרא בסנהדרין (צח ע"ב): "אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי: רהיט ונפל תורא ואזיל ושדי ליה סוסיא באורייה"(3). מפרש רש"י: "רהיט ונפיל תורא ואזיל ושדי סוסיא באורייה - כשרץ השור ונפל מעמידין סוס במקומו באבוסו מה שלא היה רוצה לעשות קודם מפלתו של שור, שהיה חביב עליו שורו ביותר, וכשמתרפא השור היום או למחר ממפלתו קשה לו להוציא סוסו מפני השור לאחר שהעמידו שם וכו'. אורייה - כמו (מלכים א ה) ארוות סוסים".
(1) פירוש: מסופר: ההוא גברא [אדם אחד] שגזל פדנא דתורי מחבריה [צמד שוורים מחבירו], אזל כרב בהו כרבא, זרע בהו זרעא [הלך חרש בהם חרישה וזרע בהם זרע], לסוף אהדרינהו למריה [ובסוף החזירם לבעליהם]. אתא לקמיה [בא הנגזל לפני] רב נחמן לתבוע אותו, אמר להו [להם] רב נחמן: זילו שומו שבחא דאשבח [לכו והעריכו את השבח שהשביח] את הקרקע במשך הזמן שהשתמש בשוורים שגזל, ואותו יצטרך הגזלן לשלם.
(2) פירוש: ושאינה מסויימת במצריה, עד כמה יקנה בהכאת מכוש אחת? אמר רב פפא: כדאזיל תיירא דשורי והדר [כמו שהולך השוור, נוהג השוורים, וחוזר], כלומר, כדי שיעור רגיל של תלם חרישה ממקום שעדר בו.
(3) פירוש: אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים] בפתגם עממי: רהיט [רץ] ונפל תורא [השור], ואזיל ושדי ליה סוסיא באורייה [והולך ומעמיד את הסוס במקומו], שעכשיו שאין לו שור הריהו שם במקומו סוס, אף שאינו חזק ומשובח כמוהו, וכך כביכול הקדוש ברוך הוא נותן את גדולת ישראל, כאשר חטאו, לגויים.
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
