טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

ואוהב את המלחמה ורוחו גסה ומואס את השינה – סוס

"חמשה דברים צוה כנען את בניו: אהבו זה את זה, ואהבו את הגזל, ואהבו את הזמה, ושנאו את אדוניכם, ואל תדברו אמת. ששה דברים נאמרים בסוס: אוהב את הזנות, ואוהב את המלחמה, ורוחו גסה, ומואס את השינה, ואוכל הרבה ומוציא קמעה. ויש אומרים: אף מבקש להרוג בעליו במלחמה" (פסחים, קיג ע"ב).

שם עברי: סוס           שם באנגלית: Horse           שם מדעי: Equus caballus

שם נרדף במקורות: פרש, רמך, אביר, ענמלך


נושא מרכזי: מהם התפקידים הצבאיים של הסוס?

לנושאים נוספים העוסקים בסוס הקש/י כאן.

לסוסים היסטוריה צבאית עתיקה במגוון של תפקידי לחימה. ממצאים זואו-ארכאולוגיים מראים כי האדם החל לביית את סוס הבר באלף הרביעי לפני הספירה. הסוסים המבויתים הראשונים שימשו לרכיבה, לבשר ולחליבה. העדות המוקדמת ביותר של לוחמים רכובים על סוסים מגיעה מאירואסיה בין 3,000 ל-4,000 לפנה"ס. תבליטים שומרים מ-2,500 לפני הספירה מתארים סוג של עגלות הנגררות על ידי סוסים.

במקרא ובספרות חז"ל הסוס רכש את מעמדו החשוב בעיקר בהקשרים מלחמתיים. בתהלים (קמז י') נאמר: "לֹא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש ירצה" ובמשלי (כא ל"א): "סוס מוכן לי֣ום מלחמה ולה' התשועה". בזכריה (י ג'): "... כי פקד ה' צבאות את עדרו את בית יהודה ושם אותם כסוס הודו במלחמה". מפרש רש"י: "כסוס הודו במלחמה - כסוס אשר יוכר הודו במלחמה".

התפקיד הבולט והמוקדם ביותר של הסוס המתואר במקרא הוא משיכת מרכבות. פרעה וצבאו רדפו אחרי בני ישראל היוצאים ממצרים בעזרת מרכבות(1): "וירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם חנים על הים כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו וכו'". אירוע נוסף שכלל שימוש במרכבות הוא מלחמת סיסרא: "ויזעק סיסרא את כל רכבו תשע מאות רכב ברזל ואת כל העם אשר אתו ... ויהם ה' את סיסרא ואת כל הרכב ואת כל המחנה לפי חרב לפני ברק וירד סיסרא מעל המרכבה וינס ברגליו" (שופטים, ד י"ג-ט"ו). היתרון של מרכבות ברזל כבדות בקרב, בתנאים רגילים, הפך ל"עקב אכילס" כאשר הקרקע הפכה לבוצית בגלל שיטפון וגרמה לשקיעת גלגלי המרכבות: "נחל קישון גרפם נחל קדומים נחל קישון תדרכי נפשי עז" (שופטים, ה כ"א).

הסוסים שימשו גם לנשיאת פרשים המצויידים בכלי נשק מסוגים שונים בעיקר קשתות או חניתות. במלכים א' כ כ') מסופר: ויכו איש אישו וינסו ארם וירדפם ישראל וימלט בן הדד מלך ארם על סוס ופרשים". בעמוס (ב ט"ו) "ותפש הקשת לא יעמד וקל ברגליו לא ימלט ורכב הסוס לא ימלט נפשו". תהלים (כ ח') מוזכרות שתי צורות הלחימה (מרכבות ופרשים): "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר". מפרש בעל "מצודת דוד": "אלה ברכב - כי הלא רואים אנחנו אשר אנשי מלחמתינו הבאים למלחמה אלה באים ברוב רכב ואלה באים ברוב סוסים אשר בהם ימצא העזר במלחמה". בירמיהו (נא כ"א) נאמר: "ונפצתי בך סוס ורכבו ונפצתי בך רכב ורכבו". כך גם ביחזקאל (כו ז') "כי כה אמר ה' אלוקים הנני מביא אל צר נבוכדראצר מלךְ בבל מצפון מלךְ מלכים בסוס וברכב ובפרשים וקהל ועם רב".
  

תמונה 1. מרכבה מקברו של תות ענח' אמון       Traumrune		תמונה 2. דגם מרכבה - מגידו

תמונה 3. רעמסס השני מסתער על החתים במרכבתו. תחריט ממקדש אבו סימבל המתאר את קרב קדש.  מקור:
תמונה 4. איור של רגימנט ההוסרים הצרפתי    השמיני משנת 1804. מקור: Victor Huen

סוסי מלחמה בספרות חז"ל והראשונים

עדות לשימוש נרחב בסוסים במלחמה אנו פוגשים במסכת סנהדרין (צח ע"א): "שאלו תלמידיו את רבי יוסי בן קיסמא: אימתי בן דוד בא? ... בשעת פטירתו אמר להן: העמיקו לי ארוני, שאין כל דקל ודקל שבבבל שאין סוס של פרסיים נקשר בו, ואין לך כל ארון וארון שבארץ ישראל שאין סוס מדי אוכל בו תבן" (סנהדרין, צח ע"ב). רש"י: "שאין כל דקל וכו' - כלומר עתידין פרס ומדי לבא על בבל וללכדה ונתמלאה כל ארץ בבל חיילות פרסיים וסוסיהם, ומשם באים לארץ ישראל ולוכדים אותה".

הקביעה של המדרש בסוגייתנו שהסוס "אוהב" את המלחמה מבוססת, כפי הנראה, לא רק על השימוש הרב שהאדם עשה בו במלחמות אלא גם בהתנהגותו בשדה הקרב. הסוס לא היה "שחקן סביל" ושימש רק להובלת הלוחמים על נשקם אלא גם תרם לניהול המאבק באויב. הסוסים היו חייבים להתרגל לתנועות פתאומיות בסביבתם מבלי לאבד את העשתונות, ולהיות מוכנים להגיב למקרה של לוחם אויב המסתער עליהם עם כלי נשק. סוסים אשר פעלו בשדה הקרב, תורגלו על ידי מאמניהם גם לבעוט ולנשוך ובכך להפוך לנשק קטלני המגן על הרוכב. על פי הגמרא (עבודה זרה, טז ע"א, ראו להלן) הסוס עצמו הורג "בסחופה" והכוונה על פי רש"י: "דקטיל בסיחופיה - מלמדהו להרוג בידו(2). את הנופלים במלחמה, סיחופיה מכת יד בהמה וחיה קרי סיחופא שמכה כלפי מטה כמו סחופי כסא (שבת דף סו:) אדנטי"ר בלע"ז (ד"ר מ. קטן(3). תירגם Adenter = להפיל אפיים ארצה)(4). הערוך (ערך "סחף") פירש: "... דרך מרוצתו מכה בידו מחמת כחו והורג. בפרק אלו טרפות בחולין בגמרא דרוסת הזאב ומחייה לדשא בסיחופיה פירוש הכתה הדלת בחמת כחה בצפורניה".

לתפקידו של הסוס במלחמות בעת העתיקה היו כמה השלכות הלכתיות. במשנה (עבודה זרה, פ"א מ"ו) נאמר: מקום שנהגו למכור בהמה דקה לעכו"ם מוכרין, מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין, ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה עגלים וסייחים שלמים ושבורין. רבי יהודה מתיר בשבורה, ובן בתירה מתיר בסוס". מפרשת הגמרא: "בן בתירא מתיר בסוס. תניא: בן בתירא מתיר בסוס, מפני שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת; ורבי אוסר מפני ב' דברים, אחד משום תורת כלי זיין, ואחד משום תורת בהמה גסה. בשלמא תורת כלי זיין איכא, דקטיל בסחופיה, אלא תורת בהמה גסה מאי היא? אמר רבי יוחנן: לכשיזקין מטחינו ברחיים בשבת. אמר רבי יוחנן: הלכה כבן בתירא" (עבודה זרה, טז ע"א). השימוש בסוס למטרות מלחמתיות העניקו לו מעמד של "כלי זיין" האסור במכירה לגוי. בתוספתא (עבודה זרה, צוקרמאנדל, פ"ב הל' ד') נאמר: "אין מוכרין להן לא זיין ולא כלי זיין ואין משחיזין להן את הזיין ואין מוכרין להן את הסדן ולא כובלין ולא קוללין ולא שלשלאות של ברזל וכו'". איסור מכירה כולל חפצים העלולים לסייע בשפיכות דמים.

"תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: אף המוכר סוס וסייף וחטיטום במלחמה אין להם אונאה, מפני שיש בהן חיי נפש" (בבא מציעא, נח ע"ב). רש"י מפרש: "חטיטום - מגן. במלחמה - בתוך המלחמה". אגב אורחא משתמע שרכישת סוס למלחמה נעשתה גם על ידי הלוחמים עצמם. אם הרכישה התבצעה רק על ידי מוסד שלטוני כלשהו מה מקור אי הבהירות ביחס למחיר. קשה להניח שבתקופת מלחמה הרשויות לא קבעו או אינן יודעות מה מחיר הסוסים הדרושים ללוחמים.

מסקנה זו עולה בקנה אחד עם המקובל לטעון בספרות ההיסטורית שעקב מחירו הגבוה של סוס קרבי, הנוהג המקובל בחלקים של העולם בעת העתיקה ובימי הביניים היה שחיילים אחראים לרכישת ציודם מכספם. כתוצאה מכך נוצרה מסורת שבה חיל הפרשים הורכב מבעלי האמצעים שבין החיילים. בעת העתיקה ובאירופה של ימי הביניים, השתייכו הפרשים לעילית החברתית, וברומא למשל שמו של אחד המעמדות היה מעמד הפרשים.

ממשא ומתן לגבי הלכה נוספת המופיע בגמרא (עבודה זרה, ז ע"ב) ניתן ללמוד עוד על חלקו של הסוס במלחמה: "חום המדי אומר: מוכרין להן סוס זכר וזקן במלחמה; אמרו לו: נשתקע הדבר ולא נאמר. והאיכא בן בתירא דקאי כוותיה, דתנן: בן בתירא מתיר בסוס! בן בתירא לא מפליג בין זכרים לנקבות, איהו מדקא מפליג בין זכרים לנקבות כרבנן סבירא ליה, ולרבנן נשתקע הדבר ולא נאמר". בעדי הנוסח אנו מוצאים שתי גרסאות עיקריות. בחלק נאמר "סוס זכר וזקן" ובחלק "סוס זכר זקן". הגרסה הראשונה מתפרשת "סוס זכר" או "סוס זקן" ובשניה ההיתר למכור היא רק לסוס זכר זקן. בירושלמי (וילנא, פסחים, פ"ד הל' ג') אנו מוצאים: "בן בתירה מתיר בסוס. לא אמר ר' יודה אלא בסוס זכר שהוא הורג בעליו במלחמה. יש אומרים שהוא רץ אחר נקיבה ויש אומרים שהוא עומד ומשתין. מה נפק מן ביניהון? הסריס. מאן דמר שהוא רץ אחר נקיבה זה אינו רץ אחר נקיבה, מאן דמר שהוא עומד ומשתין אף הוא עומד ומשתין דברי חכמים". הירושלמי השמיט לגמרי את המילה "זקן".

רש"י (עבודה זרה, ז ע"ב) מפרש:

"מוכרין להן סוס זכר זקן - בתוך המלחמה שאינו אלא לקלקל ומלתא דלא שכיחא הוא ולא אתי למילף מינה למכור בהמה אחריתי. דהא דאמרי רבנן אין מוכרין להן בהמה גסה לא אסרו אלא משום שאלה או שכירות כדאמר בפירקין דלקמן /עבודה זרה/ (ד' טו) והכא במלתא דלא שכיחא לא גזור רבנן".

לפירושו, נחום המדי סובר כחכמים האוסרים למכור לגויים סוסים משום שהם משמשים ככלי זיין לרמוס אנשים בקרב אך מתיר למכור סוס זכר זקן. לשיטת רש"י ההיתר נובע מכך שבסוס כזה אין תועלת ולא שכיח לקנות אותו ולכן לא גזרו בו חכמים לאיסור. רבי אלחנן המובא בתוס' (ד"ה סוס זכר זקן במלחמה) גרס את המילים "זכר" ו"זקן" בנפרד והסביר שכל אחת מתכונות אלו די בה כדי לפסול את הסוס לשימוש צבאי: "פירש רבי אלחנן דלהכי נקט זכר במלחמה כדאמרינן בירושלמי גבי בן בתירא מתיר בסוס לא אמרו אלא בסוס זכר שהורג את אדונו במלחמה וזקן נמי נקט דשמא ימות במלחמה ויהרוג בעליו עמו ומילי מילי קתני".

לדעת רבי אלחנן, נחום המדי מחלק בין סוס זכר לנקבה ובין סוס צעיר וזקן. החלוקה בין סוס צעיר וזקן בהקשר הצבאי ברורה אך נשאלת השאלה במה שונים סוסים זכרים מנקבות? מדוע דווקא סוס זכר הורג את אדונו במלחמה? ייתכן ודבריו רומזים לעובדה שסוסים זכרים חזקים ואגרסיביים יותר. מסיבה זאת הועדפו סוסים זכרים לשרת בחילות פרשים(5). הבדל זה עשוי להסביר את דברי רבי אליעזר מביה"ם שהובאו בהמשך דברי התוס':

"... ור"א מביה"ם היה מפרש דזקן נקט לרבותא דאע"פ שעושה בו מלאכה שיש בה חיוב חטאת כדאמר לקמן (דף טז.) מפני שכשמזקין מטחינו בריחים אפילו הכי מותר, וזכר במלחמה נמי נקט לרבותא ואף על פי שיש לאסור כדאמר לקמן (דף טז.) מפני ב' דברים אחת משום תורת כלי זיין ואחת משום תורת בהמה גסה ואפילו הכי מותר".

משתמע מדבריו שלזכרים יש "תורת כלי זיין" יותר מאשר לנקבות ואולי גם כאן הסיבה נעוצה באגרסיביות שלהם. ראו גם בפירוש מהר"ם מלובלין (עבודה זרה, ז ע"ב) שהאריך כאן אך מתוך דבריו בחרתי לצטט משפט אחד:

"... ועל כן נראה לי דלעולם לפירוש רבי אליעזר דפירש דנחום המדי נקט סוס זכר וזקן הכל לרבותא אם כן כל שכן דמתיר בבחור ונקבה, דנקבה לא שייך בה טעמא דתורת כלי זיין כל כך, דדוקא זכר קטיל בסיחופיה. וגירסת הגמרא כך היתה והאיכא בן בתירא דקאי כוותיה וכו' ומשני בן בתירא לא מפליג איהו מפליג וכו'".

(1) על פי המסורת יציאת מצרים חלה בשנת ב'תמ"ט שהיא שנת 1312 לפנה"ס.
(2) הרגלים הקדמיות של בהמות נקראו "ידים". ראו במאמר "שמשענת הסוס על ידיו וחמור על רגליו" (שבת, צג ע"ב). 
(3) ב"אוצר לעזי רש"י". 
(4) בטנו של הסוס חשופה לדקירה במהלך הקרב ולעיתים הסוסים הנופלים מוחצים את בעליהם למוות. ייתכן וזה הרקע של ה"יש אומרים": "אף מבקש להרוג בעליו במלחמה".
(5) לאמיתו של דבר הזוויג שהועדף למלחמה היה תלוי בתרבויות השונות. בצד היתרונות של הזכרים היו להם גם חסרונות כמו למשל שליטה. אחת מהביות הנפוצות היתה חוסר היכולת להשתלט עליהם כאשר נמשכו לנקבות. בתרבויות מסויימות השתמשו בזכרים מסורסים. המונגלים העדיפו סוסות מניקות כדי לנצל את חלבן במסעות ארוכים.

מקור עיקרי: 

ויקיפדיה – "סוסים במלחמה"
 

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.