פרס גייט / עבודה זרה דף טז

סיכום קצר של ההקשר הסוגייתי

בבבלי ע"ז טז א נחלקו האמוראים אם מותר למכור — או אפילו להשכיר ולהשאיל — כלי-זין ובהמות לגוי. בגמרא נאמר:

«והאידנא דקא מזבנינן? אמר רב אשי: לפרסאי דמגנו עילוון» –
כיום מותר למכור לפָרָסים, מפני שהם מגינים על ישראל.

שני הראשונים דנים כיצד להבין היתר זה:

1. המסגרת המושגית

   • רשב״א מניח שהאיסור העיקרי הוא גזרת חכמים הנוגעת להשאלה/השכרה; מכירה נאסרה רק כהרחקה. ברגע שהנסיבות (הגנה, הפסד) השתנו, גזרה זו ניטלה או הוגבלה.

   • ריטב״א מצייר את התמונה סביב דיני לפני עוֵר: כל מקום שבו היהודי “גורם” לעובד־כוכבים לעשות איסור נחשב “חד לפני”; אם אין גרימת איסור (כלי-הזין מגין עלינו), אין לפני עוֵר – ולכן מותר.

2. הערכת התועלת לישראל

   • לרשב״א ההגנה משמשת בעיקר כהוכחה שהסכנה שגזרה חכמים רצתה למנוע אינה קיימת, וכן כהיתר כלכלי (הפחתת הפסד).

   • לריטב״א ההגנה מכריעה את שאלת החטא עצמו: השימוש אינו עבירה אלא מצווה (הצלת נפשות), ולכן נופלת עילת-האסור.

3. השלכה על תחומים אחרים

   • הרשב״א מוכן להרחיב את ההיתר (סוסים, פרדים) כי ההצדקה היא ביטחונית-כלכלית.

   • הריטב״א מגביל אותו: ברגע שהשימוש אינו מציל אותנו (למשל חמור לחריש), שוב קיים לפני עוֵר או איסורי שבת אחרים, ולכן האיסור נשאר.

4. מעמד השכרה/השאלה

   • אצל רשב״א זה שורש האיסור ולכן הוא ממשיך לאסור השכרה.

   • אצל ריטב״א, מאחר שהכל תלוי בלפני עוֵר, כל עוד גם השואל ישתמש להצלה – יהיה מותר; אך בהשכרת בהמה-משא אין הצלה, ולכן אסור מטעם אחר (שביתת בהמתו).
      

תשובה לשאלה

שני הראשונים מגיעים לאותה מסקנה מעשית – מותר בימינו למכור כלי-זין לפרסים המגינים על ישראל – אך אינם מגיעים אליה באותה דרך:

• רשב״א – היתרו נובע מנסיבות חברתיות-ביטחוניות ששינו את תוקף גזרת חכמים על מכירה/השכרה; עיקר עיונו הוא בגדרי הגזרה ובחשש הפסד.

• ריטב״א – היתרו מושתת על הגדרת-מחדש של דיני לפני עוֵר: כשהשימוש הוא הגנה על ישראל, אין כאן “הכשלה”, ולכן אין איסור מלכתחילה.

לפיכך, קיימת הבדלת תפיסה עקרונית ביניהם: גישה “פרגמטית-תקנתית” אצל הרשב״א מול גישה “עקרונית-דיני לפני עוֵר” אצל הריטב״א, אף ששניהם פוסקים למעשה אותו היתר.