הפנימיות הטהורה / רפי זברגר

זבחים ע ע''א-ע"ב
 

הקדמה

נקדים מספר הקדמות:
1. כאשר מכנים בהמה או עוף "טהור", הכוונה – מותר באכילה, "טמא" – אסור באכילה.
2. חֵלֶב בהמה (איבר פנימי שומני, שבקרבנות בהמה מוקרב על המזבח) - אסור באכילה, והאוכלו מתחייב כרת.
3. אין איסור הנאה מחֵלֶב בהמה (כאמור, רק איסור אכילה).
4. חֵלֶב של חיה ועוף מותרים באכילה (כמובן, רק של חיות ועופות טהורות).
5. בהמה או חיה שהיא נבלה (מתה לא כתוצאה משחיטה), בין שהיא (בהמה או החיה) טמאה ובין שהיא טהורה – אסורים באכילה ומטמאים בטומאת ערב את הנוגע בהם (וגם את ''הנושא'' אותם), אך מותרים בהנאה.
6. נבלת עוף טמא (מתה לא כתוצאה משחיטה) - אינו מטמאת כלל וכלל.
7. לנבלת עוף טהור יש דין מיוחד - מטמאת רק ''בבית הבליעה'' (כשאוכלים אותה).
8. בהמה או חיה טהורות שנטרפו (פצע או חולי הגורם למוות תוך שנה לכל היותר) אסורים באכילה אך מותרים בהנאה.
9. בהמה טריפה אינה מטמאת בטומאת נבלה (כמו בסעיף 5), אך יש דעות שהיא מטמאת אוכלים ומשקים במגע.
במאמר זה נלמד ברייתא הדנה על פסוק בפרשת צו העוסק באיסור חֵלֶב של נבלה או טריפה.
 

הנושא

תנו רבנן: וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ) ויקרא ז', כ''ד). בחֵלֶב בהמה טהורה הכתוב מדבר.
הפסוק קובע כי חֵלֶב של נבלה או טריפה אינו מטמא כמו נבלה בעצמה (5). (כמובן שאסור לאוכלו, כמו כל גופה של הנבלה). הברייתא קובעת כי מדובר בחֵלֶב של בהמה טהורה (אך חֵלֶב של בהמה טמאה, תטמא כמו נבלת הבהמה הטמאה שמטמאת).
 אתה אומר בחֵלֶב בהמה טהורה הכתוב מדבר, או אינו אלא בחֵלֶב בהמה טמאה?
מסתפקת הָברייתא, אולי כוונת הפסוק דווקא לחֵלֶב של בהמה טמאה. ומיד מפרטת הגמרא את מקורות צדדי הספק:
• אמרת טיהר מכלל שחוטה, וטיהר מכלל חֵלֶב . מה כשטיהר מכלל שחוטה - בטהורה ולא בטמאה, אף כשטיהר מכלל חֵלֶב - בטהורה ולא בטמאה.
שחיטה ''מטהרת'' ומכשירה רק בהמה טהורה, שהרי אין שחיטה בבהמה טמאה. ולכן מסיקה הגמרא לצד זה של הספק, שכמו "טהרת השחיטה" אינה אלא בבהמה טהורה, כך גם "טהרת החֵלֶב " מכוח הפסוק שלנו, אינו אלא בבהמה טהורה.
• או כלך לדרך זו: טיהר מכלל נבילה וטיהר מכלל חֵלֶב . מה כשטיהר מכלל נבילה - בטמאה ולא בטהורה, אף כשטיהר מכלל חֵלֶב - בטמאה ולא בטהורה.
צד שני של הספק: עוף טמא אינו מטמא (6 לעיל), בניגוד לעוף טהור המטמא בבית הבליעה (7), ואז אולי נאמר כי כמו שבעוף טמא יש ''טהרה'', כך גם חֵלֶב לא יטמא אלא רק בבהמה טמאה.
אמרת, כשבא בדרך זו היא בטהורה, כשבא בדרך זו היא בטמאה,
מסכמת הברייתא את הספק: לפי צד ראשון - חֵלֶב טהור בבהמה טהורה, ולפי צד שני - חֵלֶב יהיה טהור דווקא בבהמה טמאה
תלמוד לומר: טריפה - מי שיש במינה טריפה.
מגיעה הברייתא למסקנה (כפי שקבעה בהתחלה) כי הפסוק מדבר דווקא על חֵלֶב בהמה טהורה (שאינו נטמא), כיוון שהפסוק הזכיר גם טריפה, ואין דין טריפה בבהמה טמאה (שהרי בהמה טמאה אסורה באכילה גם כשאין בה טריפה).
אוציא את הטמאה שאין במינה טריפה, ולא אוציא את החיה שיש במינה טריפה!
ממשיכה הגמרא להקשות, אם למדנו מטריפה להוציא את הבהמה הטמאה (שאין בה דין טריפה כדלעיל), ולכן חֵלבה של הבהמה הטמאה מטמא, הרי שאנו צריכים לייחס את הפסוק גם לחיה, שהרי בחיה יש דין טריפה (8 ), ולכן נאמר שגם חֵלֶב נבלה חיה לא יטמא כמו חֵלֶב בהמה טהורה. וזאת בניגוד למה שקבעה הברייתא שרק בבהמה טהורה החֵלֶב טהור.
תלמוד לומר (שם) וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ - מי שחלבה אסור ובשרה מותר, יצא חיה שחלבה ובשרה מותר.
הפסוק שלנו אוסר באכילה את החֵלֶב , וזה ייתכן רק בנבלת בהמה שחלבה אסור ובשרה מותר, מה שאין כן בחיה שגם חלבה מותר (4). לכן חוזרים למסקנתנו כי רק חֵלֶב של נבלת בהמה טהורה אינו מטמא!
אמר ליה רב יעקב בר אבא לרבא: אלא מעתה נבלת בהמה טהורה הוא דמטמאה, נבלת בהמה טמאה לא מטמאה!
רב יעקב הקשה לרבא מתוך הצד השני של הספק לעיל בברייתא: אמרנו שם "מה כשטיהר מכלל נבילה - בטמאה ולא בטהורה, אף כשטיהר מכלל חֵלֶב - בטמאה ולא בטהורה". אנחנו הסברנו לעיל כבר לפי המסקנה, אך שואל רבי יעקב לפי פשט המילים ניתן להבין כי מדובר בנבלת בהמה, ואז יוצאת מסקנה תמוהה: רק נבלת בהמה טהורה מטמאת, אך נבלת בהמה טמאה לא מטמאת, וזה כמובן אינו נכון (5).
אמר ליה: כמה סבי שבישתו בה - סיפא אתאן לנבלת עוף טמא.
עונה לו רבא בלשון קצת קשה ואומר כי יש חכמים "שנשתבשה דעתם" וייחסו קטע זה לבהמה טמאה, אך כאמור, הקטע מדבר על נבלת עוף טמא, שהוא באמת אינו מטמא (6), ורק נבלת עוף טהור מטמא בבית הבליעה (7). 
 

מהו המסר?

1. רבא היה ידוע בכבוד הגדול אשר רכש לתלמידיו ולחכמים, אם כן מדוע נקט לשון כל כך חריפה כלפי רב יעקב בר אבא? אולי ניתן לומר כי צורת השאלה של רב יעקב קצת מקנטרת, אבל במבט שני נראה כי הוא שאל בתמימות...
באמת קשה...
לעניות דעתי כדאי להמעיט בלשונות שמביישים את השומע, ויכולים אף לגרום לתחושות קשות שתישארנה לתקופה ארוכה. תמיד להתייחס אל התוכן ופחות לדבר על האדם.
2. למדנו היום כי נבלה טהורה מטמאת טומאת מגע או משא, אך חֵלֶב שלה אינו מטמא טומאת מגע אלא רק טומאת אוכלין. וזה לכאורה דבר פלא, שהגוף כולו מטמא (במגע), אך איבר אחד פנימי לא מטמא. אולי ניתן ללמוד מכך מסר מאוד מעניין. לפעמים הכול נראה ''לא טוב''. הכל ''מדכא'' ומעצבן. אך אם נחפש היטב, נמצא משהו פנימי, נסתר ואף קטן, שהוא שונה. דווקא הדבר הקטן והשולי לכאורה, הינו טוב יותר, שלם וטהור יותר – "הפנימיות הטהורה".
 
 
 
המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]