מחילה בלב שלם

הרב דב קדרון

עבודה זרה עא ע"ב

תוספות (ד"ה בן נח) מסבירים שיהודי שגוזלים ממנו פחות משווה פרוטה, בדרך כלל מוחל על כך.

כידוע, גדולי ישראל הצדיקים והחסידים לאורך כל הדורות מחלו על פגיעות שפגעו בהם גם כאשר מצד הדין לא היו חייבים למחול.

רבי חיים פלאג'י זצ"ל (שו"ת חיים ביד סימן נז) כותב בשם החיד"א ששמע מרבי חיים בן עטר זצ"ל שפעם אחד מראשי הקהל, שר וגדול בבית המלך, זלזל בחכם אחד, והוא, בעל אור החיים זצ"ל, קרא לחכם והתחיל לדבר לו דברי פיוסים, והחכם ענה לו שאין צורך לדבר אתו בעניין זה, כי "מעת אשר זלזל בי השר הזה תכף מחלתי לו", מפני שהזוהר הקדוש אומר כי עונות ישראל ח"ו כביכול מכבידים כנפי השכינה, ואדם זה שחטא וביזה אותי, אם אין אני מוחל לו העוון עצמו אינו נמחק, ויש צער לשכינה מסיבת עוון זה, ולכן מחלתי לו תכף ולא היה מקום שיהיה חלות לעוון, כי הביזוי והמחילה היו כאחד ממש ולא היה צער לשכינה כלל.

מסופר על הצדיק ר' אריה לוין זצ"ל (מלאכים כבני אדם, עמוד 204) שאחד מקנאי ירושלים פגע בו והעליבו בפומבי. הבליג ר' אריה ונשא עלבונו. כשהלך לביתו בכאב לב, נלווה אליו אחד האנשים ואמר לו: היודע מר על מה נענשת שפגע בך אותו אדם? ענה ר' אריה: אולי חטאתי כלפי שמיים. אמר לו אותו אדם: לא כן, אלא משום שמקורב אתה ל"רב ההוא", כשהלה מתכוון לראי"ה קוק. שאל ר' אריה: הטוב נהגתי שהבלגתי? ענה אותו אדם: וודאי, הרי זו מידה טובה. אמר לו ר' אריה: ובכן דע לך שמידה זו "מהרב ההוא" למדתי.