הבסיס לעבודת השם / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
זבחים ז ע"ב
תניא נמי הכי, אמר רבי שמעון: חטאת למה באה? למה באה? לכפר! אלא למה באה לפני עולה? לפרקליט שנכנס, [ריצה פרקליט, נכנס] דורון אחריו.
לפעמים בוערים באש של אהבה אל הקב"ה, אבל דווקא במקום הזה יכולים לשכוח את הגבולות ואולי לזלוג למקומות שהם לא האמת הצרופה של הקדושה.
אז מצד אחד הלב חשוב מאין כמותו, וגבולות יכולים לדכא רגשות, ולא לעורר אותן. אבל מצד שני, הגבולות ניתנו לנו בתורה הקדושה, אז מה חשוב ממה? הלב או הגבולות?
תשובה יסודית לשאלה זו, שמתכתבת עם לא מעט מקורות נוספים שמדברים באותה צורה, עונה רבי מנחם מענדל מקוסוב (אהבת שלום, אחרי, ד"ה "דבר אל אהרן אחיך"), על בסיס דבריו של רבי שמעון בסוגיית הגמרא שלנו.
החטאת, הוא מסביר, היא חלק מעבודת התשובה, שתמיד מתלווה אליה מרירות, לב נשבר ויראה על מה שאירע ומה שהיה צריך להיות, ולכן היא מייצגת של כל אותם דברים נפלאים.
לעומתה, העולה, או הדורון כפי שהיא מכונה בסוגיה זו, מייצגת את תחושת האהבה הגדולה של האדם לרבונו של עולם, אותה תחושה שמובילה אותו לתת מעבר למה שהוא צריך לתת. את הלב.
בתוך דברי הסוגיה הזו, מסביר האהבת שלום, בעצם מקופל סודה של הדינמיקה בין שתי תנועות הנפש הללו: הכיווץ והיראה מול ההתרחבות והאהבה.
ראשית לכל, קובעת הגמרא, יש להביא את החטאת, ורק אחר כך את העולה, ומשמעות הדברים היא שקודם לכל וראשית עבודת השם של האדם צריכה להיות על בסיס היראה והכרת הגבולות, ורק אחר כך האדם יכול לבעור באש של אהבת השם.
זהו הבסיס, ורק על בסיס זה אפשר לייצר עבודה תמה וקדושה.
