להתקרב דווקא מתוך תחושת הריחוק / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
זבחים כא ע"א
דתנן: מטמאין היו הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו, להוציא מלבן של צדוקין, שהיו אומרים: במעורבי שמש היתה נעשית.
המחלוקת הזו בין הפרושים לצדוקים האם דווקא הערב שמש מיטהר, או גם טמא חדש יכול להיטהר נראית על פניה מחלוקת טכנית בעניין צדדי, אולם מסתבר שמחלוקת זו מכילה בתוכה את אחד היסודות המשמעותיים ביותר בעבודת התשובה של האדם.
את פנימיותה של מחלוקת זו מסביר רבי אלימלך מליז'נסק (נעם אלימלך, חקת ד"ה "או יאמר ויקחו אליך").
אחת התנועות המחויבות בתוך מהלך התשובה, מסביר רבי אלימלך מליז'נסק, הוא המהלך של ההתרחקות האלוקית. דווקא כאשר האדם מתחיל להניע את עצמו אל עבר הקב"ה, הוא מרגיש שהאלוקות מתרחקת ועוברת ממנו, ופתאום הוא חש נפילת הרוח. הוא חש כמה הוא רחוק מקרבת אלוקים, וזה יוצר שברון לב.
מהלך זה, הוא מסביר, הוא מהלך יסודי ונצרך, משום שדווקא מהלך זה מחזק את רצונו של האדם, ומראה לו היכן הוא באמת רוצה להיות, ועד כמה האמת הקרבה לאלוקים חשובה לו.
כאשר הצדוקים אומרים שטהרה יכולה להתבצע במעורבי שמש, הם בעצם מתכוונים לכך שניתן לערב את ה'שמש', היינו האור האלוקי גם בטומאה, לאמור: אלוקים תמיד כאן איתך, אתה לא צריך להרגיש רחוק, הוא תמיד כאן, תמיד מחבק ותמיד אוהב. הוא לא הלך, לא הולך ולא ילך לשום מקום. אתם תמיד יחד, ולכן לא צריך לקחת את הטומאה כל כך קשה.
אמירה כזו, למי שמבקש להיטהר אחרי טומאה, היא מסוכנת, משום שהיא מוציאה ממנו את תנועת המרירות שמגיעה מתחושה של ריחוק, ובעצם מעקרת ממנו את התשוקה ותחושת הרצון הבוער להתקרב לרבונו של עולם. כי אם הוא כאן בכל מקרה ובכל מצב, אז מה לי התם ומה לי הכא, אני יכול להירגע.
דווקא לכן, היו מטמאים את הכהן, ומטבילין אותו באותו היום, לומר לכולם את המסר החד והברור: כאשר אני מגיע להיטהר ולטהר, עליי לחוש את תחושת הריחוק שנובעת מהעובדה שנטמאתי. לא ניתן להיטהר באמת, אם לא חשים עד לשד עצמותינו עד כמה אנחנו טמאים, ועד כמה אנחנו רחוקים.
רק מי שבאמת מרגיש את הריחוק, יכול באמת להתקרב.
