שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים
זבחים כב ע"ב
"ערל. מנלן? אמר רב חסדא: דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו, מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו. (יחזקאל מד, ט) כָּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבוֹא אֶל מִקְדָּשִׁי (לשרתני). ומנלן דמחלי עבודה? דכתיב: (יחזקאל מד, ז) בַּהֲבִיאֲכֶם (את) בְּנֵי נֵכָר עַרְלֵי לֵב וְעַרְלֵי בָשָׂר לִהְיוֹת בְּמִקְדָּשִׁי לְחַלְּלוֹ אֶת בֵּיתִי.
תנו רבנן: בֶּן נֵכָר - יכול בן נכר ממש? תלמוד לומר: עֶרֶל לֵב; אם כן, מה תלמוד לומר בֶּן נֵכָר? שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים; ואין לי אלא ערל לב, ערל בשר מנין? תלמוד לומר: וְעֶרֶל בָּשָׂר. וצריכי, דאי כתב רחמנא ערל בשר, משום דמאיס, אבל ערל לב דלא מאיס אימא לא; ואי אשמעינן ערל לב, משום דאין לבו לשמים, אבל ערל בשר דלבו לשמים אימא לא, צריכי".
קשה, הרי קיים הבדל בין רצון הלב לבין מעשים ממש, וכיצד זה מתפרש עֶרֶל לֵב כמי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים? והרי אמרו במסכת מכות דף כד ע"א: "בא עמוס והעמידן על אחת שנאמר: (ה, ד) כִּי כֹה אָמַר ה' לְבֵית יִשְׂרָאֵל דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ". "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: (ב, ד) וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". ופירש המפרש: "שבתחלה היו צדיקים והיו יכולים לקבל עול מצות הרבה אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שזוכה ובא דוד והעמידן כו' כדי שיזכו אם יקיימו". הרי שבירידת דורות האחרונים מצוה לקרב רחוקים בהאדרת דרישת קירבת ה' ואמונתו מבלי להלאותם בדקדוקי פרטי המצוות וההלכות המעשיות הקשות. לפיכך עֶרֶל לֵב הוא רק מי אשר לבו נתנכר לאביו שבשמים, ולמה מי שרק מעשיו נתנכרו נקרא כן?
אלא שהלב הוא מלך האברים, ואמנם נכון לקרב בתחילה דוקא את הלבבות. אבל לא יתכן שיאמר אדם לאמו, אנכי אוהבך אהבת נפש ואעשה הכל למענך, אבל גם אם תבקשי עד מחר לא אעזרך במאומה במלאכות הבית הקשות. כך לא יתכן שאוהב ה' באמת, לא ישיב על לבו לבסוף להמליך את לבו על אבריו, ולמלאת את רצון ה' ומצוותיו.
