שופר של איל ודרישת ציון
ראש השנה טז ע"א
"אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? - אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני".
קשה, מה ענין האיל לעקידת יצחק, הרי את האיל הקריב אברהם רק משום שדוקא לא הקריב את יצחק?
עוד קשה, למה כאשר בא מלאך ה' בתחילה אמר לאברהם רק (בראשית כב, יב) עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי. למה לא המשיך מיד: (טז-יז) יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ. כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ. למה אמר זאת רק כאשר קרא לאברהם שנית מן השמים אחרי שלקח שאברהם את האיל והעלהו לעולה תחת בנו?
ועוד קשה על אמרם במסכת עבודה זרה דף ג ע"א: "אמרו לפניו [עובדי הכוכבים], רבונו של עולם, תנה לנו מראש ונעשנה. אמר להן הקב"ה... מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה... מיד כל אחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא, שנאמר ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו... והאמר רבא: מצטער פטור מן הסוכה? נהי דפטור, בעוטי מי מבעטי?!". וקשה, למה לא צדקו בטענתם שפטורים הם מן הסוכה? הם אמנם בעטו, אך למה יש בזלזול במצוה כח להפסיד את שכר המצוה כולה?
אלא שלאחר שנפטר מלשחוט את בנו יכל אברהם לברך ברוך שפטרני. אך הוא לא עשה כן אלא דוקא הצטער שלא זכה להקריב קרבן לה', ומיד חיפש תמורה לקיים את המצוה. לכן דוקא האיל הוא המזכיר שלבו של אברהם שלם היה לרצות את בוראו במסירות נפש. ובזכות אותה מסירות נפש זכה שיתקיים זרעו לעולמים, כפי שהמוסר את נפשו שלו במצוות ה' סגולה היא לשמירתו שלו ושל צאצאיו, כדברי הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ז הלכה טו:
"אחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, והרי מפורש בקבלה ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם, וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך".
והיפוך הדברים היה בעובדי הכוכבים, שכאשר נפטרו מהמצוה, במקום לחבבה ולחזר אחריה, דוקא ביעטו בה, ובכך הראו שאין ליבם נכון כלל אל בוראם לקיים רצונו. וראה עוד בזבחים מא ע"ב.
הרב יהודה צדקה הוסיף לכך משל. כאשר התמנה מפקד חדש לבית הכלא האנגלי שבמגרש הרוסים הוא לא איפשר לרבי אריה לוין להכנס כהרגלו לבקר את האסירים בליל שבת. סבב אז ר' אריה את בית המעצר בחפשו כניסה נוספת, וניסה להתגנב דרך פירצה, עד שהסתבך בגדר התיל הדוקרנית. מצאוהו השומרים הסובבים בעיר וגררוהו פצוע אל הקצין אשר למרבה ההפתעה הרשהו להכנס. לתמיהת השוטרים הסביר, עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וכל מגמתך לשם שמים ולא למילוי תפקידך גרידא.
בדומה לזה, ביאר בפירוש בית הלוי על וירא אלקים (שמות ב, כה) שדין אונס רחמנא פטריה הוא רק כאשר קיים רצון כנה לקיים את המצוה.
באמור דוד המלך אֶל נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה (שמואל ב ז,ב), גילה שמכיר הוא במלכות ה' עליו וכל תאוותו לגלותה בעולם, ובכך הוא החל את בנין בית ה'. בשכר זה זכה לו ולזרעו במלכות ישראל עד עולם, ככתוב שם (טו-טז) וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ. וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם.
וכך אירע לאברהם אשר חָנַךְ את מקום המקדש בהקריבו קרבן של איל. וקרא שם המקום ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה. יֵרָאֶה היינו יְרוּ שביחד עִם שָׁלֵם נעשה ירושלים. ובכך זכה לו ולזרעו עד עולם כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו.
אברהם ודוד קיימו את מצות דרישת ציון הנלמדת מהפסוק בירמיהו (ל, יז) כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה' כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ. "מכלל דבעיא דרישה" (ראש השנה דף ל ע"א; סוכה דף מא ע"א).
המילה אַעֲלֶה בירמיהו משמעה כמילה אַעֲלֶה בתהלים (קלז, ו) תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי. בה מביע דוד את כמיהתו לגלוי מלכות ה' בירושלים. וככתוב בשמות (לג, ג) אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה. פירוש, שלא תתגלה בהם השכינה. ונענה שם משה ואמר (לג, טו-טז) אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה. וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. כי באין "ושכנתי בתוכם" במקדש, "למה לי חיים".
