מהי הגדרת "למשחה - לגדולה"? 

הרב דב קדרון

זבחים כח ע"א

נאמר על מתנות הכהונה (במדבר יח,ח): "לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה", ומכאן למדו חז"ל שהכהנים צריכים לאכול את מתנותיהם באופן של גדולה, כמו שפוסק הרמב"ם (ביכורים ט,כב):

ואין הכהנים אוכלין המתנות אלא צלי בחרדל שנאמר למשחה כדרך שאוכלים המלכים.

מצאנו מחלוקת בין רבותינו הראשונים בקשר להגדרת הגדולה הזו.

רש"י (יומא יד,א ד"ה מי) כותב שאכילה במצב שבו הכהן טרוד בגלל צער, כגון שמתה אשתו, אין זו אכילה בגדולה, כי חלק מהגדרת "למשחה" הוא לאכול בשמחה.

לעומת זאת תוספות ישנים (שם ד"ה אטרודי) מקשים עליו שלא מצאנו דרשה כזו בדברי חז"ל (בחולין קלב,ב), אלא רק מה שאמרו לאכול צלי בחרדל.

כלומר: לדעת תוספות ישנים הגדרת האכילה באופן של גדולה מתייחסת רק לטיב וטעם המאכל, ואילו לפי רש"י הגדרה זו כוללת גם את סביבת האכילה והאווירה.

הגר"א שפירא זצ"ל, שהיה כהן, ולא אהב לדבר בציבור, אמר שכשמזמינים אותו לפדיון הבן ומבקשים ממנו לדבר הוא מסרב, כי מתנות הכהונה ניתנו לכהנים "למשחה", לגדולה, כדרך מלכים. ונראה שכוונתו הייתה כדעת רש"י, שההגדרה של "למשחה" איננה מוגבלת למאכל בלבד, אלא לתנאי הסביבה, והכהן מקבל המתנה הוא כמלך, שעושה כרצונו.